התרחק מהטלפון המטופש! • דעה

מאת הרב ברוך מרקור, בית משיח

זו בבירור היתה מחווה מבטלת, לא קבלת פנים חמימה שהיינו מצפים מחסיד או ידיד עימו נפגשים לעתים רחוקות…

חודש תשרי נפתח בקול רעש גדול. היה זה ליל ראשון של סליחות, וישיבת חב"ד בטורונטו היתה על גלגלים. הבחורים רקדו ושרו למרות שהמחוג התקרב לשעה שתיים בלילה. הרוב המכריע של הקהילה – אפילו בקרב החב"דניקים – כבר עלה על יצועו.

אברך, שהיה נראה כאורח (מסגנון זקנו), כבר הספיק להוציא את הסמארטפון שלו כדי ללכוד רגע אותו הוא ביקש לשמר. הבחורים הצילו אותו מהטלפון, וסחבו אותו אל לב המעגל.

גם הסמארטפון שלי היה בידי. הוא שידר שידור חי לסימן היחיד לחיים יהודיים אלפי מיילים מערבה ומאות מזרחה.

חבר טוב חקר אותי, את אי-נוכחותי, את חוסר שייכותי לכאורה. הוא אמר לי ברורות: הֶיה נוכח! התרחק מהטלפון המטופש שלך!

איזו מכה – ועוד ממקור שממש לא ציפיתי. אדם מוכשר ומקצוען, בעל תשובה רב שנים, חבר ותיק שבמקרה גם מחולל מהפיכה בתחום החינוך. כנראה שהאסכולות הישנות עדיין מבעבעות אפילו אצל אדם מתקדם.

הרעות החולות של הסמארטפונים ידועות לכולם. ובכל זאת, האם מישהו זוכר את גישתו האמיצה של מנהיגנו לטכנולוגיה (לפחות בכל מה שקשור להפצה)? האם שכחנו לחלוטין מה הייעוד שלנו בעולם?

הרבי הוא המנהיג שהכיר ובירך אפילו את הצלמים והעיתונאים שבאו לצלמו ולראיינו. המסר של הרבי לעולם הוא פשוט – להוסיף עוד קצת טוב וחסד כדי להביא את המשיח – ובכל זאת הוא דורש את הפרסום הכי רחב. אכן, משיח בעיתונים!

***

לא פעם תהיתי מהי ההגדרה האולטימטיבית של חסיד. ישנם כל כך הרבה סוגים, אך ככלל, ישנם שני סוגים כלליים. ישנם חסידים הרוצים לשקף ולדמות לרבי, תוך שהם מתעלים מעצמם לחלוטין, כולל מאישיותם שלהם. וישנם כאלה שפשוט רוצים להיות חסידים אמיתיים השואפים להיות עצמם, ולהשתמש באישיותם הייחודית לקדם ולמלא את יעדיו ומשימותיו של הרבי.

בשבת האחרונה, הרב נועם וגנר התוועד כאן במתיבא בטורונטו. הוא להט באש חסידית, כפי שהיה ניתן לצפות ממנו. הוא זעק על השולחן הערוך לחגיגת הגאולה: 'כל שעלינו לעשות הוא לפקוח את העיניים ולראות את הלויתן, את שור הבר ואת היין המשומר…' ברמה אישית יותר, הוא הרחיק לכת עוד יותר: 'אתה הרבי!', הוא זעק שוב ושוב.

אני, הרבי?! תודה לא-ל שההתוועדות נערכה בשבת, והסמארטפונים היו כבויים. ההתוועדות הזו לא שודרה.

***

במאמר ד"ה כי נער ישראל ואוהבהו תרס"ו, מדבר הרבי נשמתו עדן, על שתי דרגות באהבת הקב"ה לעם ישראל כ"נער", שפירושו נער או ילד צעיר, "וכדאיתא במדרש (שמדרש הוא פנימיות התורה) משל למלך שהיו לו כמה בנים, ולמי אוהב, הקטן שבהם, כך הקב"ה אוהב לישראל דוקא". (ד"ה כי נער ישראל ואוהבהו תשט"ז, שם עמ' 116) אהבה אמיתית וחסרת פניות שנמצאת בקרב כל בן אדם, המופנית אף לילדים שאינם קשורים אליו כלל.

עם זאת ישנן שתי משמעויות למילה "נער" שכמעט הפוכות אחת מהשניה. "נער" פירושו קטנות אבל גם משרת, "פי׳ נער שיש בזה ב׳ פי׳ הא׳ שהוא מלשון משרת וכמ"ש ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל", (יו"ט של ר"ה תרס"ו עמ' תקע"ז) תלמיד שמגלם לחלוטין את אדונו, שמשקף את רבו – המשפיע – כירח שמשקף את אור השמש, או יתירה מזו, את השמש עצמה. לאורך חייו של משה, יהושע היה משרת – נער שלא מש מאוהל אדונו.

במילותיו של הרבי נשמתו עדן:

"והיינו דיהושע היה רק בחינת מקבל ממשה ולא היה בבחינת משפיע כלל גם לעצמו היינו שיסביר לעצמו מה שקיבל ממשה לפי חושיו וכחותיו, רק שכפי אופן ההרגש ולפי אופן הקליטה שהיה אצלו בעת קבלתו ממשה כן היה אצלו גם לאחר קבלתו השפע, ויש בזה ב׳ ענינים בפירוש משרת משה: הא׳ בעת קבלתו השפע היה בבחינת ביטול והנחת עצמותו לגמרי שהיה רק בחינת מקבל ממשה לבד, והיינו שקיבל ההשפעה כפי אופן החושים של משה עצמו, ולא לפי אופן חושיו וכחותיו של עצמו, וזהו עבודה גדולה להיות בביטול ובלי הרגש עצמו כלל, והב׳ דגם לאחר קיבלו ההשפעה גם אז היה אצלו השפע שקבל ממשה, כפי אופן ההרגש והקליטה שהיה אצלו בעת הקבלה, ונמצא שהיה רק בחינת מקבל ולא משפיע כלל". (שם עמ' תקע"ז-ח)

זהו חסיד. תלמיד שפשוט קולט, שאינו מציע דבר משלו (אפילו לא את פרשנותו). השתקפות נאמנה למקור.

אולם לאחר מאה ועשרים, לאחר שמשה רבינו מעביר את שרביט ההנהגה ליהושע, לראשונה נאלץ יהושע להאיר בכוחות עצמו. אמת, הוא לא היה השמש. הוא אפילו לא היה הירח במלוא הדרו. הוא היה אדם שעד כה לא עשה דבר חוץ מלהקשיב. עכשיו הקול היה שלו.

יהושע היה ירח שאורו דעך. נער, קטן. אבל "ואוהבהו", הקב"ה אוהב אותו – את "הצעיר" יותר מכולם. לפיכך נבחר יהושע להוביל את עם ישראל לארץ הקודש, כדי להגשים את המטרה הסופית, להופכה למשכן ה' בעולם.

יהושע לא יכול היה לעשות זאת אלמלא ביטולו המוחלט, אולם מטרת שלב ההכנה והקליטה היתה להעצימו למצוא את האני האמיתי שלו, כדי שיוכל להאיר בכוחות עצמו.

הרבי דורש מחסידיו למצוא את קולם, במיוחד לאחר כ"ח ניסן תנש"א. אם לא עשינו דבר מלבד מלשקף את הרבי במשך עשרות שנים, כעת הוא הזמן להביט במודל המיוחד של הרבי, שנחוץ ודחוף עוד יותר כיום: ליישב ולכבוש את העולם, ולהשתמש בכל ממדי אישיותנו – כמו גם בכל המשאבים העומדים לרשותנו. משיח נאו!