בועז בן עמינדב • אחרון חביב

הרב שניאור חביב, בית משיח

והנה אני שוב מוצא את עצמי כותב ומוחק, כותב ומוחק רואה בעיני רוחי את מבטו המהורהר משהו של הרב בועז לרנר, מדמיין את התגובה שלו ושוב מוחק.

בלתי אפשרי בעליל. זה בלתי אפשרי רגשית, ובלתי אפשרי טכנית. איך אפשר לכתוב על בן אדם שבמהותו הוא הכי אנטי–סופרלטיבים שיכול להיות.

הדבר היחיד שאפשר לעשות, הוא לספר. אני מניח שהאסוציאציה הראשונה שעולה לרבים מאתנו בראש כשאנחנו שומעים את הצירוף 'בועז לרנר', זה תמונה של יהודי עם זקן אפור-ארוך בחולצה וכובע עומד בתוך בור של מקווה חצי בנוי. אצלי התמונה היא של בועז עם סירטוק בשבת בתוך בור–תעלה.

לפני ארבע עשרה שנה, נבנה המקווה ברמת אביב מתחת לישיבה. בניית המקווה ברמת אביב היה מסוג המבצעים שגם שנים רבות לאחר מכן, יש דברים שעדיין אי אפשר לדבר עליהם.

הרב בועז לרנר ליווה את הבנייה מהרגע הראשון. בדרכו היסודית והבלתי מתפשרת הוא דקדק בכל ההידורים והחומרות שלו. בניית המקווה הסתיימה באזור כסלו. זה היה בעיצומו של החורף ונושא מילוי המים לא ממש הטריד את הנהלת הישיבה. אבל משהו פתאום השתבש, ומהרגע שהכל היה מוכן לקליטת הגשמים, התיישבה לה מערכת קיצית על המכ"מים של מרכז החיזוי בבית דגן וסירבה להתפנות. חודשיים של בצורת, שמים כחולים ובהירים פקדו את אזורינו ושום סימן לשינוי לא נראה באופק.

הגיע י' שבט. זה היה בשבת. אני הייתי אז מהת' השלוחים בישיבה, אורח השבת היה הרב בועז לרנר. כל השבת התוועדנו עם בועז ועם הנהלת הישיבה. בשבת בצהריים החליטו הנהלת הישיבה עם הרב לרנר לבקש את ברכת הרבי בקשר לגשם.

תשובת הרבי ב'אגרות הקודש' הדהימה את כולם. היה זה מכתב לרב מרדכי פרלוב, שבסיומו כתב הרבי את השורה הבאה: עלה ברעיוני שאולי עדיין חסר מה בהמקוה שלהם, וזה מעכב הגשמים. וכדאי לבדוק כל עניני' עוד הפעם.

בועז מיד התחיל לעשות חישובים בראש וניסה לחשוב היכן יכולה להיות בעיה. "יכול להיות שהבור לא אטום לגמרי" הוא אמר. הבור, הכוונה לסוג של בור–תעלה בעומק של כשני מטרים שיורד מתוך הזאל אל המקווה שבקומה מתחת. בועז ניגש מיד, שלף את המכסה וקפץ פנימה עם הסירטוק.

הוא מישש וסרק היטב את הבור, ויצא מאוכזב, הכל היה אטום כראוי. "אולי על הגג" הוא אמר וקפץ מיד לגג הסמוך שמשם היו המים אמורים להישפך אל תוך הבור. הוא סילק חפץ כלשהו שהפועלים שכחו על הגג והמשיך לסרוק את השטח. לפתע גילה על הרצפה מסמר גדול (שמקבל טומאה ומהווה בעייה בהמשכת מי–גשמים). הוא התכופף להרים את המסמר, ופתאום נשבה רוח, זה היה כל כך פתאומי, שכאשר הוא התרומם, הכובע שלו פשוט עף.

טרם חלפה שעה קלה והשמים התקדרו עבים. במוצאי שבת נאלצנו להמתין זמן רב עד שהלבנה הגיחה לרגע מהעבים, ואת המשך קידוש הלבנה וריקודי השמחה עשינו בקניון רמת אביב, כאשר גשם שוטף ממשיך לרדת עוד שעות רבות ללא הפסקה וממלא את הבורות.

השבוע, שוחחתי עם חברים, ניסינו קצת לעמוד על דמותו הבלתי רגילה של בועז. איך אמר לי אחד שהכיר אותו? "הוא היה נחשון בן עמינדב. הוא לא ראה בעיניים, הוא ננעל על משימה, חימם מנועים ועף עליה. בלי לעשות חשבון לאף אחד. הוא לא היה מאלו שהלכו לשאול האם אין בעיה על פי שולחן ערוך להיכנס למים, והאם הציווי של משה 'ויסעו' לא נוגד את מצוות 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. ואולי 'שב ואל תעשה עדיף'…

"אתה יודע מה, יותר מזה", הוא אמר. "לא רק שהוא לא הלך לשאול, גם כשזקני העדה, אלו שנשמטו אחד אחד, רצו אחריו וצעקו לו "הלו, מה אתה עושה, זה פיקוח נפש". הוא ראה מולו רק את הציווי של משה – ויסעו!".

כך זה היה בכל מה שהוא נגע בו. הוא תמיד נכנס לבד למים, נאבק בגלים במקום שאף אחד מעולם לא רצה או חשב שאפשר להיכנס. ובסוף תמיד, כשהמים הגיעו לו עד נפש, והוא לא וויתר, נבקע הים.

ואחריו עברו כולם בחרבה, נהנו מהעצים הפורחים וקטפו את הפירות.

לתגובות gmail@shneorc