אל תחכו לשליח – תחפשו אותו בעצמכם

הרב חיים ועקנין, בית משיח

1.

'אתה בא להתפלל שחרית עם הרבי?' 'אני הולך למנחה עם הרבי…'. אחרי שנת הקבוצה, בה התרגלנו לחיות לפי הזמנים של הרבי, הרגש החסידי מבקש להמשיך עוד… כשיצאנו לשליחות במקומות שקרובים ל-770 עוד היה אפשרי להתפלל בזמני התפילות של הרבי, אבל אחרי שחזרנו לארץ ישראל, שוב אי אפשר היה 'להתפלל עם הרבי' בזמן המדויק בגלל הפרשי השעות.

אז תפילות כבר אי-אפשר, אבל השבוע יש לנו הזדמנות 'לחיות עם הרבי', ולמרות שבארץ כבר אוחזים בפרשת 'אמור' – נוכל להתוועד בטור השבוע על הפרשה שקוראים אצל הרבי, פרשת אחרי-קדושים.

2.

יש נתינה, ויש נתינה. יש נתינה של 'לצאת ידי חובה', ויש נתינה של 'להיות קדושים'. בכל פעם שאני מדבר על הנושא הזה, אני נזכר בזלמי. הוא היה ילד מתוק, שבכל פעם שעברנו לידו היה שולף בדיחה בציפייה שנצחק ונעניק לו את מנת התשומת-לב שלו (צומי, בלע"ז). כך הוא התנהל במשך כמה שנים, מייחל לכל פיסת תשומת לב שעפה במקרה לידו…

הבחורים, שרגש חסידי ואהבת ישראל בערו בליבם, השתדלו להקשיב לו בנימוס. אבל מכיוון שאף פעם הוא לא היה שבע, תמיד בשלב כלשהוא היו צריכים לקטוע את דבריו ואז יצאו בתחושה שלא משנה כמה יקשיבו – זלמי תמיד יישאר רעב לעוד יחס…

כך זה התנהל, עד שיום אחד החליטו הבחורים להפסיק לעשות 'טובות' לזלמי, לרחם עליו ולהאזין לבדיחות. במקום זאת, הם החלו לשתף אותו, ואף להתייעץ איתו. הם הפסיקו לחכות להזמנות שלו, והחלו ליזום את השיחה איתו. באורח פלא, משהו בזלמי השתנה והוא הפסיק לנסות לרדוף אחרי כל הסובבים אותו בשביל לגרד עוד מבט של יחס… משהו בו נרגע.

הסיפור הזה הוא דוגמא לשני אופני הנתינה. לפעמים אנחנו מנסים לעזור לשני, אבל אנחנו מרוכזים בעצמנו, מרחמים על עצמנו, וגם נותנים הרבה מעצמנו. לכן, אנחנו נותנים את היחס שלנו רק לאחר שהשני בא, מתחנן ומבקש. באופן השני, זו לכאורה אותה נתינה, אותו זמן – אבל בהבדל מהותי: אנחנו לא מחכים שהשני יבוא ויבקש, אלא יוזמים ונותנים לפני שהוא מבקש. או אז הנתינה חזקה יותר, עוצמתית, ונוגעת יותר.

וזה אחד המסרים של פרשת 'קדושים'. התורה מזכירה לנו השבוע שליהודי יש הרבה מחויבויות, הרבה מצוות. אבל המטרה שלנו איננה רק 'לסמן וי' על המחויבויות, אלא עלינו להתקדש ולהיות קדושים 'כי קדוש אני'. כל מצווה שאדם עושה, אפילו מצוות 'לא תעשה', היא לא רק 'סימון וי' אלא היא גם התקדמות לעבר המטרה הנכספת של התקדשות. ואז, זה כבר סיפור אחר.

3.

מספרים על שליח אחד ממרכז הארץ, שזמן קצר לאחרי שנבחר ראש העיר, אמר לו השליח בחיוך חסידי: 'התפקיד שלך הוא לא רק לפנות את הזבל מהעיר, אלא גם להכניס קדושה לעיר…'. המשפט הזה תפס אותו, כשראה שיש יהודי שמונח במקומות קצת יותר עליונים. עד היום יש ביניהם קשר מיוחד.

כמו שהאדמו"ר הזקן אומר בתניא בסוף פרק כ"ז, על הפסוק שמופיע בפרשתנו 'והתקדשתם והייתם קדושים', שגם כאשר האדם נמצא במעמד ובמצב נמוך בעבודת ה' – הוא מצווה 'והתקדשתם' 'שתעשו עצמכם קדושים'. כלומר, אף שבאמת אינו קדוש ומובדל מסטרא אחרא, כי היא בתוקפה ובגבורתה כתולדתה בחלל השמאלי – בכל זאת, עליו לכבוש את יצרו ולקדש עצמו. ואז – והייתם קדושים, כלומר סופו להיות קדוש ומובדל באמת מהסטרא אחרא על ידי שמקדשים אותו הרבה מלמעלה ומסייעים אותו לגרשה מליבו מעט מעט'.

זאת אומרת שגם אם 'מצב המסגרת', מצב חשבון הבנק האלוקי שלנו, לא מי יודע מה… 'על הפנים' בלע"ז… גם לנו מותר לחשוב על 'והתקדשתם', קצת לשבור את היצר הרע. נכון, בהתחלה זה לא יהיה אמיתי, אבל מן השמים יעזרו שבסוף זה כן יהיה אמיתי.

רבינו הזקן נותן כאן מתנה גם לאנשים כמונו. הרבי שם אותנו במקום אחר, מקום קדוש, גם לנו מותר לחשוב גבוה, גם לנו מותר להתקדש, להיות במגרש של הגדולים ולגנוב אתכפיא קטנה, גם אם אנחנו לא ממש בדרגא הזאת.

4.

"הי, אתה שליח ברמלה? חיפשתי אותך הרבה זמן", כך הוא אמר לי תוך שהוא דוחף שטר אדום ומרשרש לתוך ידי. זה היה לפני שלוש שנים, ערב ל"ג בעומר, ולקראת תהלוכה שעלתה קרוב ל-15 אלף שקל. התחלתי להבין שאם אני לא רוצה עוד כמה טלפונים מהבנק, אז לצד ההכנות הגשמיות אני חייב לדאוג לקצת 'קמח'. יצאתי עם הרבה חששות ממי לבקש, איך לבקש, כמה לבקש. ואז הגיע יוסי, חבר טוב, אבל בעיקר יהודי עם לב חם. עד היום אני זוכר את השטר המקופל שנתחב לי לתוך היד, את המקום ובעיקר את הפנים שעשו זאת בשמחה. ושלא תבינו לא נכון, באותו יום יצאתי עם תרומה של פי עשר ממה שיוסי נתן, אבל דווקא אופן הנתינה שלו נתן לי כח לעשות את אחד הדברים שהכי קשים לי בתור שליח (ולא רק לי) – גיוס כספים.

אני כותב את השורות האלה רגע לפני התהלוכות, ורגע לפני שהשלוחים המתוקים שלקחו סיכונים גדולים, חלקם תוך כדי מסירות נפש ממש כדי שתהיה תהלוכה ונחת רוח לרבי. נכון, אפשר להתנהג באופן הראשון, לשבת בכפר חב"ד או בלוד או בכל מקום בארץ, ולחכות עד שהשליח התורן ידפוק על דלתות ביתנו ואז לאחר התלבטות או אנחה קטנה 'אח, מה לא עושים בשביל הרבי!' ולמרות שעדיין חלק מהתשלומים על המצות עדיין לא הסתיימו…

אבל אפשר אחרת, גם באופן השני. לא לחכות שהשליח יבוא אליך. להרים טלפון לחבר מה'קבוצה', לשליח מהשכונה הקרובה, להתקשר אליו ולהגיד לו, החלטתי להיות שותף איתך בתהלוכה, יש לך עוד 200 ש"ח… זה אותו מאתיים ₪, רק שבאופן הראשון הם שווים רק 200, ואילו באופן השני הם שווים לפחות פי עשר. הם יחזקו ויעודדו את השליח ויתנו לו תחושת רוגע שיש מי שעומד מאחוריו, תחושה שבאופן אישי אני חייב לומר שמאוד עוזרת.

וזה הקשר בין זלמי מהישיבה, ראש העיר מהמרכז, המתנה שמעניק לנו אדמו"ר הזקן והשטר שדחפו לי ליד בערב ל"ג בעומר: מספיק לרדוף אחרי עצמנו ולחכות שהמצפון שלנו יזכיר לנו מה אנחנו צריכים לעשות. אפשר להתחיל לנשום אויר פסגות ולחשוב על המטרה, ולא רק מהמשקפיים של 'חייב' אלא מהמשקפיים של 'קדושים'. זאת יכולה להיות אותה נתינה אותו סכום ואותה פעולה רק באור אחר.

אז חבר'ה, לא נשאר הרבה זמן. בימים הקרובים כל אחד ירים טלפון לשליח הקרוב אליו, או פיזית או נפשית – בדימונה, אופקים או חולון, (טוב נו , אם אתם מתעקשים, גם בנווה הדרים ברמלה) ויתן את שותפותו. בארץ יש למעלה מעשרת אלפים משפחות אנ"ש כ"י. בחשבון פשוט, גם אם רק חצי או שליש מהם יתנו 180 שח לתהלוכה שבאזור מגוריהם – מצב התהלוכות ומצב רוח השלוחים יעלה כפליים.

זו פשוט אותה פעולה, רק הפעם עם משקפיים של 'קדושים'.

ואל תדאגו השלוחים לא אוספים רק בכפר חבד או בקהילות האחרות הם אוספים גם במקום שליחותם אבל שם הם צריכים הרבה יותר לשכנע או כמו שאמר לי אחד מגבאי בית הכנסת 'בוא תעשה משהו קטן צנוע לכבוד רבי שמעון בבית הכנסת,מזונות כיבוד, עלי! בשביל מה להשתגע כבוד הרב?!'…. חוץ מהתרומה היפה שאתה נותן לשליח זה שאתה עוד תחפש אחריו ותתן לן את זה מהמקום בו החשיבות של הענין הזה של ללכת בגדול להביא אומנים ולהשקיע בלהביא כל ילד יהודי לתהלוכה היא ברורה וזה מחזק מאוד ונותן הרבה כח.