מאחורי הפרגוד – ביחד עם ה' • טור דעה

ברוך מרקור, בית משיח

זמן קצר לאחר חג השבועות, הרבי הריי"ץ לא הגיב. הוא לא היה שם. כשהוא מנענע בידו, אמר הרבי לבסוף למזכירו, ר' חאצ'ה פייגין, "תשאיר את זה לפעם אחרת".

הרבי הורה לו לדווח על הפעילות הקדושה שמתקיימת מאחורי מסך הברזל. ואז, כאילו כדי להסביר את "היעדרותו" או "התנכרותו", הוסיף, "איך בין נאך נישט אראפ פון בארג" – עדיין לא ירדתי מההר. הרבי עדיין היה על הר סיני.

***

"ואתה פה עמוד עמדי" (דברים ה, כח). הקב"ה אמר למשה רבינו להשתהות על פסגת ההר – "בהתפשטות הגשמיות" (העמק דבר לנצי"ב). הוא נשאר במצב רוחני נשגב.

זו לא היתה הפעם הראשונה או האחרונה שמשה קיבל יחס של אח"ם וגישה למקומות הקדושים ביותר. הותר לו, למשל, להיכנס לאוהל מועד בכל עת שירצה. לאף אחד לא היה כזה חופש. אפילו אהרן הוזהר שלא להיכנס לשם בכל עת מצוא; רק כאשר הוא נקרא. כמו כן, למרות שסביב ההר הוקם גבול ונאמרה אזהרה בעלת השלכות חמורות על מי שיעבור, משה רבנו עמד יחד עם ה' בפסגת ההר.

אבל זה היה משה. עם ישראל היה מנוע מלעבור, הוא נשאר לעמוד מאחורי הגבול. למעשה, הקב"ה חזר על כך שנית, דבר שבלבל את משה.

בהרצאה מרתקת שכותרתה "גבולות עשויים ורדים" מפרט הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון שלוש גישות כדי להסביר את ההתעקשות על הגבלת הגישה, החל מהלימוד של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק.

ההוראה הראשונה להגבלת הגישה מתייחסת לגדר ברזל והדומה, חזקה מספיק כדי לחסום כניסת חיות: "והגבלת את העם… אם בהמה אם איש לא יחיה" (שמות יט, יב-יג). מכיוון שהיא הולכת למחוז חפצה ומתעלמת מהסגת גבול, החיה (שבתוכנו) זקוקה למחסום חזק.

האזהרה החוזרת שלא לפרוץ את הגבול עדינה יותר, סמלית או אידיאולוגית יותר מאשר גשמית. אם זו אכן גדר, אזי היא עשויה מוורדים.

הבה נראה את דברי המדרש על פסוק מרתק בשיר השירים (ז, ג), "בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים":

"'ערמת חטים' ערמת של חטאים. 'סוגה בשושנים' אלו דברי תורה, שהן רכים כשושנים. כמה מצוות ודקדוקים יש בתורת כוהנים? כמה קלין וחמורין פיגולין ונותרות יש בתורת כוהנים? אמר רבי לוי: בנוהג שבעולם אדם נושא אישה… משמוציא יציאותיו הוא בא לזקק לה, והיא אומרת לו: כשושנה אדומה ראיתי ופורש ממנה מיד. מי גרם לו שלא יקרב לה? איזה כותל ברזל יש ביניהם? ואיזה עמוד ברזל ביניהם? דברי תורה, שרכין כשושנה, שנאמר בה: (ויקרא י"ח) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב".

ההוראה השנייה לחשיבות הגבול נאמרה אם כן, לנשמה רגישה שיכולה להעריך את היופי העדין של הוורד – של התורה. די בניחוחו המופלא כדי לעורר כבוד ויראת כבוד.

נכון ש"בטנך ערמת חטים" – ליהודי אכן יש תיאבון לחטאים, אבל הוא "מגודר בוורדים". יהודי זה אינו זקוק למסך ברזל. הוא לא קופץ מעל או רומס את הגדר שעשויה מוורדים. הוא מקיים ברצונו החופשי את מצוות ה', ומכבד את הגדר העדינה והשמיימית של דברי התורה.

***

ישנה דרגה גבוהה יותר של כיבוד הגבול, אותה לומד הגאון הרוגוצ'ובי על הפסוק, "לא יוכל העם לעלות" (שמות יט, כג):

"רצונו לומר, דהא מבואר בע"ז דף ה', דנעקר יצר הרע מלבם. ורצונו לומר כך, דכל דבר שאסור אי אפשר להם לעשות כלל ולא יוכלו כלל בגדר טבע לילך לשם… דמשה לא ידע שהם עתידים לחטא".  (צפנת פענח)

משה לא הצליח להבין מדוע יהודים זקוקים לתזכורת חוזרת ונשנית שלא לפרוץ את הגבול אותו קבע ה'. זה הרי נגד טבעם! אולם הקב"ה ראה את מה שמשה רבינו בענוותנותו לא ראה – את חטא העגל.

דרגה נעלית עוד יותר, שדומה לדברי רש"י על הפסוק מלמד הרבי (ליל ד' סיון תשמ"ט):

"ועל-פי-זה מובן שגם בהכנה למתן תורה היתה צריכה להיות ההדגשה בב׳ הקצוות הנ״ל:

כיון שבימים שלפני מתן תורה, ובפרט בראש חודש סיון, כש"ויחן שם ישראל נגד ההר", עמדו ישראל בתנועה של קירוב לההר, כלומר, תנועה של עלייה למעלה – היה צורך באזהרה מיוחדת שלא ישארו בתנועה של עלייה למעלה, כיון שהתכלית והמטרה דמתן תורה היא הירידה למטה. וזהו תוכן הציווי ד"השמרו לכם עלות בהר" – שתנועת ההתקרבות לההר (מצד התשוקה למתן תורה) צריכה להיות ביחד עם השמירה והזהירות מ"עלות בהר", שלא להשאר למעלה בהר, ועד כדי כך, שמזהירים אפילו מ"נגוע בקצהו", כיון שהחמימות והאש כו' ד"הר סיני" יכולה להביא למצב הפכי מ"הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל" (שיכלה באש), על דרך שאירע בנדב ואביהוא שכלתה נפשם מאש התשוקה וההתלהבות כו׳ ד״בקרבתם לפני ה״ – אלא, ההתקרבות לההר צריכה להיות באופן שנשארים בכל תוקף המציאות למטה דוקא"…

לכן דרושה ההתראה השנייה.

***

לא משנה כיצד נבין את ההוראה החוזרת בצורך בגבול, משה רבנו היה יוצא מן הכלל: "בכל ביתי נאמן הוא". (במדבר יב, ז)

לכל אחד מאיתנו יש בקרבו ניצוץ מקרבתו המיוחדת של משה עם ה'. אולי אם נתנהג כמשה (ונביט באחרים באופן חיובי) זה יעורר את ניצוצו של משה בנו – את ניצוץ המשיח שבתוכנו, וכך נוכל אף אנו להרגיש בקרבה מיוחדת זו.

אבל גם כאשר אנו מקבלים את התורה (לאורך השנה כולה) – הבנת מקומנו והגבולות שהוגדרו על ידי ה', הופכת אותנו לכלים ראויים כדי שהקב"ה יגיע אלינו מבעד למחסומים והגבולות. זה בדיוק מה שקרה בהר סיני כשמכל כיוון שמענו את קול ה', "על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן". (שבת פח, ע"ב)

כמובן, שעם ישראל יהיה קרוב יותר לקב"ה, קרוב יותר אפילו ממלאכי השרת, כשנעמוד מאחורי הפרגוד יחד עם המלך עצמו, בגאולה האמיתית והשלמה.