בדעת תמים: למען שמו באהבה • מ. גרוס

מספרים שר' לייזר ננס ע"ה התוועד פעם בירושלים על מסירות נפשם של חסידי חב"ד ברוסיה הסובייטית. היה שם יהודי אחד מחסידות אחרת שקם ואמר: "מה אתה כל כך מפליא במעלתם של החב"דניקים?! גם החסידות שלנו הייתה ברוסיה וגם אנחנו חיינו שם מתוך מסירות נפש!". ענה לו ר' לייזר ננס: "נכון, גם לחסידות שלכם הייתה מסירות נפש על אידישקייט, אולם אצלכם המסירות נפש הייתה על האידישקייט שלכם, ואילו אצלנו המסירות נפש הייתה על היהדות בכלל, של כל רוסיה"…

* * *

מי החתן?

נמצאים בשבת שאחרי מתן תורה, עם תומם של ימי התשלומין. זה הזמן לקלוט את כל האורות וההחלטות שקיבלנו מהחג ולפורטם בלימוד התורה בחיי היום יום השגרתיים.

באגרות קודש כרך א', אגרת קנח, מביא כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א מאמר חז"ל ממסכת עירובין ש"האי עלמא כבי הילולא דמיא" – עולם הזה לבית חתונות הוא דומה. ומביא פי' אדמו"ר הצמח צדק שכאשר הנשמה יורדת לעוה"ז הרי"ז בדוגמת חתונה, כי בכוח עבודתה בעולם היא נעשית בבחינת מהלך, מתקדמת ומתעלה.
ומבאר אד"ש שישנם שני אופני עבודה, עבודתי עם עצמי ועבודתי בעולם.

ובאותיות פשוטות והתוועדותיות – הכוונה היא שאנחנו כאן בעולם כביכול משתתפים בחתונה, יש לנו את החתן, את בעל השמחה, ויש את מי שרוקד בחתונה ומשמח אותו. השאלה היא רק מי החתן ומי רוקד. האם הקב"ה מתחתן ואני רוקד בחתונה של הקב"ה, או שמא אני מתחתן והקב"ה רוקד בחתונה שלי…

מה הכוונה? ישנם שני אופנים, שתי שיטות, שני דרכים בעבודת ה' (וכמו כן שתי תנועות אצלי בנפש); ישנה תנועה שעל האדם לעשות כמה שיותר להשתפר, להתחזק בעצמו, אך ההדגשה היא על כך שאני יותר יצליח, שאני יעמוד במקום נעלה יותר. אני חתן השמחה. הרי וודאי שכשאני מוסיף ומתקדם בעבודת ה', הרי שהקב"ה שמח מזה – הקב"ה רוקד בחתונה שלי. האם זה רע? האם יש לנו משהו נגד זה? ח"ו! זה טוב וזה נפלא וזה מצויין!

אולם יש דרגה נעלית יותר בעבודת ה'. ישנה דרגה שבה האדם לא מחפש שיהיה בעצמו יותר מוצלח ויותר חסידי, אלא שלקב"ה יהיה נחת! שהקב"ה ישמח. דרגה כזו שבה הקב"ה הוא חתן השמחה ואני רוקד ושמח לכבודו. הנקודה היא הקב"ה ואני רק מחפש איך אני אוכל כמה שיותר לגרום לו נחת ולשמח אותו! אני רוקד לכבודו!

אלו הן שתי גישות שנראות די דומות ולעיתים יוקשה עלינו להבחין בהבדל הדק שביניהם. מצד העניין שתי הגישות הא בהא תליא, הן גם כאשר אני מוסיף בלימוד התורה ומתחזק בעבודת ה' נגרם נחת לקב"ה, זה נראה בדיוק כמו העבודה בקו השני, גם שם מה שרואים בפועל זה התחזקות ועליה בעבודת ה', אולם האמת היא שהם שתי גישות שונות לחלוטין האחת מהשנייה. שתי גישות קוטביות לגמרי! בגישה שאני מחפש את עצמי, הרי שהמקסימום שאני יגיע זה להיות מושלם בלימודים ובהנהגה וכו', אולם בגישה השנייה, זו המחפשת את הרווח של הקב"ה מהסיפור – זה רק המינימום. בגישה הזו השאיפה היא להגיע למקום אמיתי הרבה יותר, משהו אחר לגמרי!

יש אנשים שחיים כל הזמן סביב עצמם, כל הזמן הם כמו מסתכלים על עצמם כבראי ובודקים היכן הם אוחזים. אך במצב שכזה האדם מכניס עצמו לשאלות, התלבטויות ותסביכי נפש מבלבלים, אנשים שלא מונחים בעצמם אין להם תסביכים ובעיות נפשיות!

בעבודת ה' לאורך היום וכן כשניגשים לעשות חשבון נפש, המחשבה צריכה להיות "במה עשיתי היום נחת לקב"ה" ולא "איפה אני אוחז בעבודת ה'", ואפילו לא "כמה נחת אני עושה לקב"ה".

פשוט לתת מתנה לרבי! להקריב מעצמנו בשבילו.

הרב דוד רסקין ע"ה התוועד פעם עם תלמידי הקבוצה, בין הדברים אמר שהזמן שצריך לקחת חשבון הנפש ב'קריאת שמע שעל המיטה' מידי ערב זהה לזמן שלוקח ללכת בין '770' ל'פורטין -פורטין', מעבר לכך לא טוב לחשוב על עצמו.

ממוצע

בתורת החסידות תמיד כשמדברים על ספירה סתם בלי להזכיר באיזה עולם – הכוונה היא בעולם האצילות. וזאת למה? מכיוון שעולם האצילות הוא הממוצע בין הבורא לנבראים, הוא הנקודה שבאמצע.

ועדיין לא מובן, אז מה אם הוא הממוצע? מדוע בגלל זה מדברים דווקא עליו? אלא העולמות שאחרי האצילות מכיוון שהם כבר נבראים הם באפיסה. נכון שגם בהם יש את כל שאר הספירות אולם שם זה כבר לא העניין כפי שהוא, זה כפי שהוא כלול במקורו. משא"כ בעולם האצילות זה העניין כפי שהוא באמת, המושג האמיתי והטהור כפי שהוא צריך להיות. ולדוגמא – חכמה דאצילות זוהי הדרגה שבה מתבטא באמת העניין של ספירת החכמה, שם כל דבר קיים כפי שהוא באמת וזאת מכיוון שהוא ה"ממוצע", מכיוון שהוא המחבר את הבורא והנבראים, לכן שם מתבטא אמיתיות העניין של החדרת אלוקות בתוך מקום מוגדר ומוגבל.

וזוהי עבודת ה' אמיתית – לא למען הרווחים האישיים שלי אלא למען הקב"ה. עבודת ה' שלנו צריכה להיות כממוצע בין עולמות ואלוקות, לחיות בתוך עולם גשמי, אך בשביל הקב"ה בלבד.

[זהו גם ענינה של התווועדות חסידית. מהי בעצם התוועדות? התוועדות זה שרב יושב ומייסר את התלמידים על חוסר בעבודת ה'? התוועדות זה האוכל שאוכלים? לא זה ולא זה! התוועדות זה שניהם יחד. התוועדות ענינה להחדיר בחיים שלנו את מה שלמדנו (ולפעמים גם דברים שלא למדנו). בהתוועדות יש בדווקא גם משפיע שמדבר על הדברים שצריך להתחזק בהם בעבודת ה', וגם אוכל, מכיוון שהתוועדות היא ה"ממוצע", התוועדות ענינה להוריד לתוך חיינו הגשמיים, חיים עם אכילה ושתיה, את כל מה שלמדנו בחסידות. שזה לא יישאר רק בלימוד ובתפילה אלא שנחיה את זה בחיים הרגילים הגשמיים].

* * *

למלא את הרצון

בפרשת השבוע אנו קוראים על משא הארון בכתף. אדמו"ר הזקן מסביר בלקו"ת שבארון היו את לוחות הברית שעניינם הוא פנימיות, הכתף עניינה הוא חיצוניות, והמטרה היא לחבר את שניהם. ומבאר זאת אדמו"ר הצמח צדק: בקיום התורה ומצוות יש שני ענינים. הפנימיות של התורה והמצוות זה התענוג של הקב"ה, והחיצוניות של התורה ומצוות זה שזהו רצונו של הקב"ה. גם כשיהודי מקיים את התורה והמצוות הוא יכול לקיים את זה בשני אופנים, אפשר לקיים תורה ומצוות כדי לגרום תענוג ונחת לקב"ה, ואפשר לקיים תורה ומצוות בקבלת עול, כדי למלא את רצונו של הקב"ה.

נכון אמנם שעיקר הקיום של התורה ומצוות צריך להיות עם העניין הפנימי שלהם – כדי לעשות תענוג לקב"ה, אולם השלימות היא כשיש את ההתאחדות של שניהם יחד, שקיום המצוות יהיה גם מתוך קבלת עול, כדי למלא את רצונו של הקב"ה. בכל אופן הנקודה של שני האופנים היא שקיום התורה והמצוות צריך להיות לא בשביל עצמי אלא בשביל הקב"ה, בשביל למלא את רצונו של הקב"ה, ועוד יותר, בשביל לגרום לו נחת!

משל למה הדבר דומה? לאדם שהזמין תור לקונסוליה האמריקאית כדי להוציא ויזה. ביום המיועד הוא יצא מביתו לעבר הקונסוליה כשהשעה כבר מאוחרת ובעוד זמן קצר הקונסוליה כבר עומדת להיסגר. אותו אדם החיש את צעדיו בשביל להספיק להגיע בזמן. באמצע הדרך הוציא את הפלאפון שלו מהכיס רק לבדוק מה השעה, אך שקע בשוטטות במאגר התמונות שבמכשיר וכשסיים גילה שכבר פספס את זמן הסגירה…

כך גם אצלנו בחיים, עלינו לזכור שהתכלית שלנו בחיים זה לעשות נחת לרבי, לגרום לו שמחה והנאה, ושלא יהיו לנו דברים שישיחו את דעתנו בדרך למטרה…

מי שרוצה להתחיל לחיות כך, להיות יהודי שכל מעייניו ורצונותיו נתונים רק להגשים את רצונו של הקב"ה בעולם, הרי ש"נקוט האי כללא בידך": לחפש תמיד "מה נתבע ממני, מהי הדרישה שהקב"ה רוצה ממני", מה נדרש ממני ולבצע.

ויה"ר אשר ה'נחת רוח' שפועלים בעבודת ה', תגרום לנייחא דרוחא ב'יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים' לעולם ועד!