אין דבר אבוד – ראה הוזהרת! • דעה

טור דעה מאת מ. גרוס

במי מקנא הרבי?

אל נשיא הדור מגיע צעיר אמריקאי מתבולל. לא מזמן הכיר צעירה שדי מצאה חן בעיניו, לכאורה עומדים הם להנשא, דא עקא שהגברת אינה מבני העם היהודי.

הוריו הודיעו שמבחינתם זהו קו אדום והם אינם מסכימים לשידוך, הוא מצידו משיב ש'בלאו הכי לחיים היהודיים אין משמעות בחיי משפחתם ומה פתאום יצא הקצף'.
אף צד לא מוכן להתקפל.

כמוצא אחרון שולחים אותו הוריו לרבי מליובאוויטש, 'אם הוא מאשר את הצעד, אנחנו מוכנים לקבל את הכלה המבוקשת', מודיעים בעיצומם של ימי ויכוחים ארוכים ומתישים שאינם פוסקים.

הצעיר מתלהב: 'והרי הרבי הוא ג'נטלמן, וודאי לא יאכזב, אסביר לו את הליכותיה הנעימות ואופייה החביב ובוודאי יסכים הרבי להאציל ברכתו על הנישואין'.

ובתחושה זו מצא עצמו עומד ביום ראשון הקרוב בתור ארוך ומתמשך, המתפתל על שדרת 'איסטרען פארקווי', אל בית מדרשו של נשיא הדור, למפגש אישי ומהיר.

הנה עוד צעד קט ניצב הוא למול נשיא הדור, במוחו כבר בנויים לתלפיות המשפטים הקצרים אותם יאמר לרבי.

שעת השין הגיעה, במילים ספורות מגולל את תמצית הפרשייה.

תגובתו המפליאה של הרבי הדהימה אותו, הוא לא מספיק להגיב ומוצא עצמו מחוץ לבניין הלבנים האדום.

הרבי אמר לו: "אני מקנא בך! ה' נותן לכל אדם ניסיון שיוכל לעמוד בו, אם אתה במקום הזה וודאי שישנם בקרבך הכוחות להתמודד ולצלוח את ההתמודדות".

מיותר לציין שהצעיר לא נישא לנוכרייה בה חשק, כי אם לאחת מבני עמו, הגונה וכשרה.

נתבונן לרגע קט במענהו של הרבי מלך המשיח שליט"א ובכוח פועלו – 'אני מקנא בך', מה במענה גורם לצעיר לזנוח את דרכו ובחירת ליבו ולהתחבר למילותיו של אד"ש? באיזו נקודה – כמובן בהבנה בשרית שלנו, דעת תחתון – הצליח אד"ש במקום בו נכשלו רבים וטובים?

בהבנה ראשונית נראה כי המענה פשוט שבה את ליבו של הצעיר – 'אם הרבי, איש ענק רוח, דמות דומיננטית בעולם היהודי, אומר שמקנא בי, ייתכן שיש בי מעלה מיוחדת, קדימה להתאפס ולחשוב על הדברים מחדש'.

במילים פשוטות: הרבי גרם לו לחשוב על הדברים שוב 'מחוץ לקופסא'.

ייתכן והיינו מסיימים כאן, אם לא שהשבוע למדתי שיחה נפלאה של המלך על חשיבות ופעולת דיבור טוב בשבח ומעלת יהודי שני. שיחה מרתקת ומומלצת, בפרט בימי הספירה בהם שרויים, שמעמידה את הסיפור הנ"ל באור שונה לחלוטין!

• • •

לאמר. להזהיר. לרומם

את השיחה (שיחה לפרשת אמור. חלק כ"ז בלקו"ש) פותח אד"ש בהבנה משמה של הפרשה הקודמת 'אמור', 'ישנה אמירה מתבקשת, עליה מצווה עלינו התורה לאמר' – מסיק אד"ש, אי"ז דיבור רגיל ופשוט, עליו פוסקת המשנה 'ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה', הפעם מדובר על אמירה טובה בה ראוי ורצוי להרבות. אמירה בשבח חבירו – שפועלת עליו, שמשנה אותו, שמרוממת אותו.

הנשר הגדול – הרמב"ם, מביא בין מעלותיו של ה'תלמיד – חכם' שהוא "מספר בשבח חבירו, ולא בגנותו כלל". אד"ש מבאר את החידוש והמעלה בחציו השני של המשפט, כי ברור כשמש אשר בשעה שהוא מדבר בשבח חבירו אי"ז גנותו..

אלא – כאן מטיל אד"ש את החידוש העצום – יהודי טוב שרואה את חבירו עובר עבירה, הוא מוכיח אותו ומדבר על ליבו להשיבו לדרך המוטב. מקובל.

אבל הת"ח כשרואה את חבירו חוטא, הוא אכן רואה את גנותו, אבל בוחר לספר בשבחו. למה? מה אתה לא רואה שיש כאן אדם שעושה עבירות? אלא הת"ח יודע שבשעה שידבר את שבחיו, את מעלותיו הטובות של החוטא, בעת ובעונה אחת הוא מחליש ועד מבטל את 'גנותו'.

מסתבר שאדם שנפל בניסיון כלשהוא, זה מכיוון שהקב"ה יודע שיש לו כוחות להתמודד, וכשהת"ח מלמד עליו זכות, הוא מגלה ביהודי את הכוחות האלה והם מסייעים לו להתגבר בפועל בהתמודדות.

על איזו אמירה מצווה עלינו התורה להרבות? – מסכם אד"ש – אמירה בשבח חבירו, אמירה שגורמת לרע שבו להתמעט, אמירה שפועלת על הטוב הגנוז להתגלות, אמירה ש'מזהירה' – מלשון זוהר ואור – אותו, אמירה שמרוממת אותו.

עכשיו נחזור לסיפור הפותח את הכתבה. לאחר שיחה זו נבין אשר בשעה שאמר אד"ש לצעיר ההוא 'אני מקנא בך', אד"ש אמר את שבחו ובעצם רומם אותו, הזהיר וגילה את כוחותיו הנעלמים. עכשיו כשהוא נעלה ומחוסן יותר, יוכל לחשוב שוב על התמודדותו ולעוברה בהצלחה.

וכך הווא.

• • •

'אין דבר אבוד'

השבת הזו מברכת את 'פסח – שני', החג שנוצר על עקשנות של יהודים, כאלה שמסיבה זו או אחרת קיפחו את ההזדמנות להקריב את קרבן הפסח במועדו. בצר להם ניגשו אל נשיא הדור ובתעוזה רבה דרשו – ביקשו לזכות לצ'אנס נוסף, משה רבינו פונה אל הקב"ה, וההזדמנות ניתנה.

לפתגם ה'היום – יום' של פסח שני בוחר אד"ש במסר השזור בהיווצרותו ותולדתו של החג, 'אין דבר אבוד, תמיד ניתן לתקן'. אפילו אם ההתרחקות של היהודי מגיעה מרצונו, הדרך לעולם אינה אל – חזור, תמיד ניתן לתקן ולהשלים.

פעמים רבות כשחוזרים על פתגם זה במבצעים, מגיב היהודי שלפנינו – 'כן, נו זה בדיוק "כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן"'. המדובר בפתגם שמקורו ברבי נחמן מברסלב, מתלמידי המגיד ממעזריטש. פתגם די מפורסם בעולם היהודי.

מתסבר שבתורת חסידות חב"ד המסר מפסח שני עמוק הרבה יותר, כי כשהנר כבה, ההזדמנות נחמצת.. אבל כש'אין דבר אבוד', לעולם לא מחמיצים, גם אם הנר כבה, נשמתו של היהודי לא נכבית.

גם אם היהודי בדרגא נחותה, כשרוצה לנתק את הקשר שלו לעם היהודי, אמירה טובה, כזו שמזהירה אותו, מגלה את כוחותיו, תשיבהו מדרכו התועה.

זוהי הוראה לכ"א מאיתנו, בין אם מדובר במחנך ותלמידיו, שליח ומקורביו ואפילו ילד וחביריו, לעולם אסור לוותר, להרפות, נכשלתי וזהו. אתה רוצה להשפיע על יהודי שני (או אפילו על הנפש השנית אשר בקרבך..), תגלה בקרבו את כוחותיו, כי בכל שלב והתמודדות שבו הוא לא יעמוד, יש לו כוחות גדולים להתמודד, ואדרבה, קשה לו? זה סימן שהכוחות שלו גדולים יותר! אז קדימה, להזהירם.

• • •

ואהבת – באמת.

לא בכדי פרשת אמור ופסח שני נופלים בעיצומם של ימי ספירת העומר, ימים אלו נוהגים מקצת אבילות, מפני שבהם מתו כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, מכיוון שלא נהגו כבוד זה בזה.

בחלק ל"ב בלקו"ש, שיחה נפלאה ובסיסית לל"ג בעומר, מקשה אד"ש הייתכן שדווקא תלמידי רבי עקיבא, נושא דגל 'ואהבת לרעך כמוך' יפלו בדיוק בנקודה זו של כבוד הדדי?

במהלך מובנה לתלפיות מוביל אותנו אד"ש להבנה אשר אין המדובר באי כבוד כתוצאה מזלזול. מדובר בצדיקים שהנהגתם נבעה משיא ה'אהבת ישראל'. תלמידי רבי עקיבא בראותם אשר חבריהם תלמידי רבם מבינים באופן אחר משהבינו הם את דברי רבם, כאב להם, לא יכלו לסבול זאת והדבר הביא לקושי בהרגש מושלם של כבוד אמיתי בהתאם לדרגתם ומעלתם. וע"כ נענשו.

ההסתכלות הנכונה אותנו מלמדנו אד"ש היא אשר גם בשעה שישנה האפשרות להתנהג שלא בכבוד כלפי הזולת – הוא פגע בי, הוא מסלף את דברי מורי ורבי או כל סיבה אחרת, מוצדקת ושפחות, דורשת בכ"ז שלימות בהנהגה של 'אהבת ישראל', פשוט לדבר טוב על יהודי שני. פשוט לרומם ולהזהיר אותו. וכדבריו הק': "ולכן בימי הספירה באה ההוראה ד'אמור' – לספר בשבח חבירו".

ומי יודע אם לא ה'אמור' שבה תחזירהו למוטב'. ייתכן שדיבור שלי יבטל את המחיצה המדומיינת לקיימת בין חסידים, תבטל את המנגד ותאמר קץ לגלותנו, אז נבין אשר 'אחדות החסידים היא זו שהוליכתם לקבל פני הרבי משיח צדקינו' נאו ממש!