אופיר דיין, נשיאת "סטודנטים תומכי ישראל" באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק (מתוך 'ישראל היום').
לא תכננתי להגיע לבית חב"ד באוניברסיטה במוצאי שבת. הייתי שם בסדר השני, הגעתי ללמוד עם הרב באותו שבוע, וגם השתתפתי בארוחת ערב שבת. אני נמצאת בבית חב"ד כל כך הרבה, שזה נראה כמעט מובן מאליו שיש לי שם, הרחק מהבית, משפחה; המשפחה השנייה שלי. הרב, הרבנית וחמשת ילדיהם, שביתם פתוח בפניי עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע. זה כבר כל כך טבעי עבורי שמישהו שעד לפני שנתיים לא הכיר אותי, מוכן היום להקדיש לי שעות ולהסביר לי סוגיות שאני לא מבינה, לערוך קידוש שגורם לי להרגיש בבית, לעזור לי לזכור כמה חשובה לי יהדותי, גם בקצה השני של העולם.
ואז, פתאום, זה תפס אותי; דווקא באמצע היום שבו לא תכננתי להיות איתם. העיירה פאוויי, מצפון לסן דייגו. משפחה של שליחי חב"ד, ממש כמו זו שנמצאת שני רחובות לידי והפכה לחלק ממני. מפגע נכנס למקום שבו הם עושים טוב, והביא איתו לשם את כל הרוע שבעולם. ארבעה נפגעים, אחת מהם נפטרה מפצעיה מאוחר יותר.
שליח חב"ד, הרב ישראל גולדשטיין, שאני בטוחה שהוא איש טוב ומקסים כמו הרב יונה בלום שאיתו אני נוהגת לברך לחיים בכל שישי בערב, מנסה להסיח את דעתו של הרוצח הארור. תפילת שבת ושביעי של פסח, שנגמרה באסון.
האנטישמיות אורבת בכל פינה, גם בארה"ב של 2019. לפעמים היא מציצה מדפי העיתון, כמו הקריקטורה האנטישמית ב"ניו יורק טיימס", ולעיתים היא בוטה ורצחנית, כמו הרצח הנורא בבית הכנסת של חב"ד בפאוויי או הטבח בבית הכנסת "עץ חיים" בפיטסבורג.
יש להתנגד לאנטישמיות ולהיאבק בכל מופעיה, תקרית קטנה או גדולה, קריקטורה או רצח. חשוב מכך, עלינו לתמוך בקהילות היהודיות ברחבי העולם, העוברות תקופה לא פשוטה. עלינו להזכיר ליהודי העולם שאצלנו הם תמיד רצויים, לא משנה מאיזה זרם הם או באיזו גלות הם יושבים. הם חלק מאיתנו ואנחנו חלק מהם.
ובאשר אלי, בעת כתיבת שורות אלה אני עומדת מול דלת בית חב"ד שבאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, עם חפיסת שוקולד (כשרה) ותודה ענקית לשליחים. באתי להגיד להם שהם לא מובנים מאליהם, שאני מעריכה את השליחות שהם לקחו על עצמם, ושבעיניי, מפעל השליחים של חב"ד הוא אחד המיזמים החשובים שיש לעם היהודי כיום. אני יודעת שבזכותם, יש לי, כמן לרבים אחרים, מקום שבו אני יכולה להרגיש בטוחה להיות יהודייה, למרות כל מה שקורה בחוץ.