בדעת תמים: שיחת טלפון בכרם חב"ד • טור דעה

טור דעה 'בדעת תמים' מאת איציק בן שניאור

לאחרונה שוחחתי עם בחור, 'תמים' בישיבה. דיברנו על החיים בישיבה, על ההתמודדויות, הדברים הטובים והמשמחים וגם קצת על הקשיים. לאחרונה, הוא סיפר לי, בעצה אחת עם הנהלת הישיבה וה'משפיע', הוא הלך ליטול שיעור או שתים מאיש מקצוע. 'פסיכולוג'. האדם עמו הוא שוחח, דיבר איתו הרבה על חשיבה והפנמה של כל דבר, על חוויה פנימית ועל מודעות. "על תעשה כי כך אמרו לך שצריך" אמר לו בין היתר, "תעשה כי כך הנך חושב ומרגיש שראוי לעשות".

המשפט הזה והרוח הזו שבדברי האיש, לא עלה בקנה אחד עם מושג ה'קבלת עול' עליו התחנך בבית ובישיבה. "'קבלת עול'", הוא שאל, "או הבנה והשגה"? בהמשך לתחושות בהם הוא שיתף אותי, הוא העלה שאלה. "אם לאדמו"ר הזקן יש ב'תניא' כל כך הרבה עצות ומיני התבוננויות שאמורות להוות מענה לבעיות התקופה, למה", הוא שאל אותי, "למה המשפיע שלי שלך אותי ל'פסיכולוג' ולא נתן לי את עצות הזהב של ה'תניא'?!"

הפריעה לו העובדה, שעצותיו של אדמו"ר הזקן לא פותרות כביכול, את לבטיו שלו, את הקשיים עמם הוא מתמודד בעצמו.

ניסיתי אפוא, להשיב את פניו במשהו. קראו, אולי תאהבו.

בשאלה של התלמיד הזה, אני ראיתי את אחת מזעקות הדור:

מה עם כרם חב"ד?! האם יש לנו מה למכור, ואם כן היכן טמונה הסחורה?!

'הדור הזה', שלומד לעיון – מספרי סיכומים, מקבל החלטות סתם כך ושוכח את המבוגרים. 'הדור הזה', שלא עוצר לרגע. לחשוב.

חברי לשיחה, חשב הרבה. בעצם, הוא חושב גם עכשיו. אכפת לו, בשביל זה הוא מוכן לעשות את הצעד.

• • •

דווקא חסידות חב"ד, היא זו שמלמדת אותנו, את אפשרות הליכתם יחד, של האמונה והידיעה. הצורך מצד אחד וגם היכולת בפועל בלשון החסידות – להמשיך את ה'מקיף' ב'פנימי'. נכון אמנם, שתחילה מוכרחת להיות קבלת העול הטוטאלית, זו שלמעלה מהבנה בשכל, למעלה מהרגשה בלב. דבר ראשון, "נעשה". אך לאחר מכן, באופן מסודר, יש להתחיל בתהליך ממושך של מחשבה והתבוננות. מי הוא הקב"ה שאני כל כך בוטח בו, מה היחסיות בינינו (אם ישנה בכלל…) ובעיקר, מה גורמת ומעוררת בי הידיעה שאלוקים כל כך גדול – ירד אלי, כאן ממש, ונתן לי הכל. "מקימי מעפר דל". אותה חשיבה והתבוננות ואותו ניסיון חסידי עיקש להביא את ההתקשרות שלי לקב"ה ברגש הלב, היא היא אפוא – ליבת החיים החסידיים.

הרבי הריי"צ מציין באחד ממאמריו את סיפור פטירתו של רבי יוחנן בן זכאי. בשכבו על ערש דווי, נכנסו אליו תלמידיו וראוהו בוכה.

שאלוהו תלמידיו, "נר ישראל עמוד הימני פטיש החזק, מה אתה בוכה"? מדוע, לא הבינו תלמידיו, יהודי גדול כל כך, בוכה וחושש לפני מותו כאחרון החוטאים. ענה להם ריב"ז בין היתר: "שני דרכים לפני, אחד של גהינם ואחד של גן עדן ואיני יודע באיזו דרך מוליכין אותי, ולא אבכה"?

היאך, שואל הרבי הריי"צ, יהודי גדול כל כך כריב"ז ששיבחוהו החכמים בכל מיני תשבחות, לא יידע באיזה דרך מוליכין אותו??

אלא, מסביר הרבי, אין אדם יכול לדעת בבירור את דרגת נשמתו וממילא אינו יודע אם השלים בפועל את הנדרש ומתבקש מנשמה כמו שלו.

את עובדת היותו שלם בלימוד התורה ומעשה המצוות, ידע רבי יוחנן גם ידע, אך את מעלת נשמתו במהותה, זאת לא נתגלה לנבראים כלל. חושש אם כן רבי יוחנן לשלימות נשמתו, לעצם נשמתו, שתשלים את תכליתה בעולם. בבכיו, מסיים אדמו"ר הקודם, תיקן רבי יוחנן בן זכאי את חסרון מעלת נשמתו.

עד כמה הצלחנו במשך ה"שנותינו בהם שבעים שנה" לחבר את כוחותינו הפנימיים עם האמונה שלנו ועם המרות המוחלטת של רמ"ח איברנו ושס"ה גידנו לרצונו יתברך, זאת לא נוכל לדעת בבירור. אבל עם זאת, מוכרחים אנו לנסות. לתת ולהשקיע זמן וכח באותו ניסיון חסידי עיקש לגלות ולהמשיך, את ה'מקיף' ב'פנימי'. לפחות נדע שניסינו…

הניסיון והדרישה של האיש עמו הנך מתייעץ, סיכמתי לרעי לשיחה, אינה סותרת לתורת החסידות ולהליכותיה. להיפך, לאחר הידיעה ש"הוא ואין בלתו", יש לתור ולחפש בנבכי הנפש את אותו אחד, ש"אין בלתו". להבין, להפנים, להרגיש. לחקוק מקום בנפש ולבנות 'כלים' רחבים – להחזיק ברכה!

• • •

מספרים על חסיד אחד אשר נקלע פעם שלא במתכוון לבית מדרש 'מתנגדי'. הלמדנים במקום שראו אורח נכנס חפצו לתהות על קנקנו, "שמא חסיד הוא", חשבו בלבם, "ונוכל לתת לו מנה הגונה…". הם פנו אל אותו חסיד ושאלוהו: "מהו ההבדל בין 'חסיד' ל'מתנגד'? ענה להם החסיד: "חסיד הוא זה אשר כל היום כולו הריהו חושב על עצמו, ו'המתנגד'", סיים החסיד, "חושב כל היום כולו אודות הקדוש ברוך הוא"! 'המתנגדים', הניחוהו לנפשו, אך כשנפגש בידידיו החסידים וסיפר להם את כל אשר קראהו, קצפו עליו החסידים ודרשו הסבר על תשובתו המקוממת ל'מתנגדים'.

החסיד ענה והסביר: "אצל החסיד, הבורא הינו מציאות ברורה ומוחלטת לעומת מציאותו 'הנבראת' שלו אשר הינה מעורערת, ועל כן, כל הזמן מתחבט הוא בשאלת מציאותו, "האם הנני נמצא, אם לאו"?

לעומתו, אצל 'המתנגד', מציאותו החומרית היא היא ברורה לו ומוחלטת. אך מציאות הבורא, חלילה, מעורערת מעט ובלתי נתפסת. ועל כן, כל הזמן מתחבט הוא בשאלת מציאותו של הבורא, "האם הוא ישנו, והיכן"?

על פניו נראה, כי העוסק תמיד במושכלות, בחפץ הא-ל, בחקרי הבריאה, בעבודת המלאכים וכיליון השרפים, הרי הוא זה אשר כפשוטו 'מונח באלוקות'! כל הווייתו זועקת "אין עוד מלבדו"! מין אנוש כזה, שאימץ מנהגי מלאך.

אמת, לא נוכל לכחש, כי ההולך ב'קול המונה של רומי' וחושב 'אותיות של תורה' (פרק תניא או משנה קצרה בעל-פה), הריהו מקיים את רצון הבורא. אך לכך לא מגיעים על ידי התעסקות בשרפים ודרגות של מעלה דווקא, לכך אפשר להגיע על ידי נבירה וברירה מטה, בתוך תוכיות הנברא. לחפש ולמצוא את כוחותיו ויכולותיו שנתן בו האלוקים.

ברגע שנקודת ותמצית מטרת היבראי תהא ברורה אצלי, כלומר – "אני נבראתי לשמש את קוני" אצליח לגלות ולממש בכל פינה את הרצון האלוקי. הרצון של הרבי. כמעט שכל מונע ומעקב לא יוכלו לעמוד אל מול האמת האבסולוטית של התכלית לשמה נבראתי.

בפועל מה שיישאר, תהיה שאלת השאלות: "היכן אני בכל הסיפור הזה"?

העולם הזה וכל אשר בו, הינו הוויה מתורגמת של המציאות האלוקית העליונה. כך גם גופי ונפשי. רצונו של הבורא הוא שכל נברא ובריאה תגלה כאן למטה את תכלית בריאתה ותמצה את הפוטנציאל הגלום בה. לשם כך על היהודי ה'עובד', לנבור אל תוכו בלא בושה, ו'להעמיד את עצמו על חלק יפה'. להודות בגבולו הגשמי, ותוך כך לגלות לעצמו מה הוא החלק שאלוקים בחר בו להשלים, ושלולא זה היה העולם חסר. עד שיהיה, לפחות קצת, "תוכו כברו".

אז אייכה?! היכן אתה בעולם? מתי תיתן לעצמך ־ לעצמיותך, להתגלות?!

זוהי גאולה וזוהי גלות. לראות בכל יום ויום, בכל כוח וכוח, איך אני יוצא ונכנס בעולמות.

הביטוי "שפיכת הנפש", הסביר אחד ה'משפיעים', הינה הגדרה ברורה ל'מצב' בו היהודי צריך לעמוד קודם התפילה ולאחר התפילה. כמו השופך מכלי לכלי, עד שלא נשאר דבר בכלי הראשון, כך גם על היהודי לשפוך את נפשו, באופן בו לא תישאר אף טיפה מן ה'מצב' הקודם. כך הוא גם בחסיד ה'עובד', בבית, בעבודה ובקהילה – לגלות את תפקידו ולממש את יכולותיו בהשפעה על העולם ובעולם, עד כי לא ישאיר שום עניין לעצמו.

"האם אתה אומר כל אשר אתה צריך לומר עד שלא נשאר לך דבר? האם אתה סוחט כל טיפה של ניסיון מתוך זמנך על האדמה הזו"? כתב אלישע, בנו של הסופר אלי ויזל ז"ל אחר מיטת אביו.

רק בעיה אחת ישנה.

לעצור. לנבור ולברור. זה קשה, מלכלך ומסיט אותנו מן השגרה המזויפת של מציאותנו בעולם. קל הרבה יותר להמשיך כך סתם, ללא כל חשבון, אפילו בלי לשאול.

לא כן הוא המביט אל תכלית חייו, אל "המחשבה תחילה" ואל "הסוף מעשה" של הווייתו. הוא יפסיק להתבצר ויחדל מלשתוק. בכל אשר יפגוש ימצא את אשר חיפש, כל אשר עליו יעבור יהא כמנוף על פני רדוף. אך ידוע יידע כי נכונו לו ימים וחודשים, אולי אף שנים של מין עיכול של אותם מהלכי נפש, בהם ייאלץ לעבור בדרכו של רבו, אל תכליתו שלו, בעולמו של בוראו.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!