'אבא, מי זה'? כשילדה קטנה ראתה יהודי חרדי ברחוב ברומניה

ילדה קטנה, כבת חמש, עומדת ליד חלון ביתה ומשקיפה לעבר הרחוב. לפתע לוכד את עיניה מראה מוזר: על המדרכה מתהלך אדם מבוגר, עטור זקן צחור, ולראשו כובע פרווה רחב ונמוך.

הדמות החריגה מעוררת את סקרנותה. היא ממהרת לקרוא לאביה, מיכאי, וגוררת אותו לחלון שיביט אף הוא באיש המוזר.

"אבא, מי האיש הזה, מאיזה עַם הוא?", היא שואלת אותו.

הימים שלהי שנות ה-50 בבוקרשט, בירת רומניה, הנתונה לשלטון קומוניסטי חמור וקפדני. האב מקרב את פניו לעבר החלון, ועל פניו עולה הבעת תדהמה. במוחה הילדותי מבינה הילדה כי שאלתה מסעירה את נפשו של אביה.

רגעים ארוכים היא תולה באביה מבט מצפה. הוא עצמו מוסיף לבהות בחלון בעיניים מצועפות, שוקל את תשובתו. הוא מנסה להשקיט את ההתרגשות המתחוללת בקרבו. כמה זמן לא ראה יהודי עטור זקן ארוך וחובש שטריימל מתהלך ברחובות בוקרשט…

כשניתק מן החלון הבחין בבתו המצפה לתשובתו. "מחר אסביר לך", מלמל לבסוף, דוחה את סקרנותה של בתו ביממה.

בתוך ליבו תהה אם כבר הגיעה העת לחשוף את הילדה לעובדת היותה יהודיה. השלטון הקומוניסטי שולט ביד קשה במדינה ומכביד את עולו על היהודים. מוסדות יהודיים נסגרו, והרוח הקומוניסטית מנסה להכחיד כל סממן יהודי.

אמנם בערים הקטנות ובכפרים המרוחקים הדיקטטורה רופפת קמעא, ואפשר לקיים חיים יהודיים בסיסיים, אך לא בבוקרשט. כאן בעלת הבית היא המשטרה החשאית – הסֵקוּרִיטָטֶה מטילת האימה, מקבילתו הרומנית של הקג"ב הרוסי.

כמהנדס בעל מוניטין ידע מיכאי כי עליו להיזהר שבעתיים. אם ייחשד בחוסר אהדה למשטר, יאבד את פרנסתו, יירדף וימיט אסון על משפחתו.

למחרת מחליט מיכאי לעשות מעשה.

הוא לוקח את שרה הקטנה לטיול ברחובות בוקרשט. הצעידה מובילה אל בית העלמין היהודי בעיר. השניים משוטטים בין המצבות העתיקות, עד שמיכאי עוצר סמוך לקבריהם של ברוך ושרה לורֶר.

"כאן קבורים סבא וסבתא שלך", אומר מיכאי לבתו בקול שקט. הוא נושם עמוקות ולוחש: "הם היו יהודים… וגם האדם המוזר בעל הזקן, שראית אתמול, הוא יהודי. יהודי דתי. הכובע שעל ראשו הוא שטריימל, כובע פרווה מסורתי של החסידים. כן, שרה, גם את יהודיה, ועלייך לזכור זאת תמיד!"

הילדה מהנהנת בהבנה, אף שאינה מצליחה לרדת לסוף דעתו של אביה. היא מבולבלת למדיי. מעולם לא אמר לה שהיא יהודיה, וכעת הוא מזהיר אותה שלא לשכוח זאת לעולם…

מיכאי מוציא מכיסו שרשרת עם תליון מגן דוד ועונד אותה על צווארה. כעת, אל מול המצבות הדוממות, הוא מלמד אותה, בפעם הראשונה, לומר "שמע ישראל".

השנים חלפו. שרה גדלה, עלתה ארצה, ומעולם לא שכחה את הרגעים שבהם התוודעה ליהדותה, וכיצד אביה, מיכאל-בנימין הרשקוביץ', גילה לה שהיא בת לעם היהודי.

היא זכרה גם את היהודי ששטריימל לראשו, צועד בגאון ברחובות בוקרשט ומתעלם בשוויון נפש מגוב האריות הקומוניסטי.

שרה, היא אמא שלי. אני, מיכאל בנימין, קרוי על שם אביה.

תמיד תהיתי מיהו אותו יהודי, אך אמא לא יכלה להשיב על כך. היא שיערה שזה היה תייר שנקלע לעיר, או יהודי ששהה בבוקרשט בדרכו לארץ ישראל.

לפני כחמש שנים חלקתי את הסיפור עם חברי, ר' אברהם-מרדכי וינשטוק, וזה פרסמו בשבועון 'המבשר'. כשנה מאוחר יותר, לאחר שהתפלל תפילת ערבית בבית כנסת בבית שמש, ניגש אל וינשטוק אברך צעיר.

"זוכר שפרסמת לפני כשנה סיפור על יהודי חובש שטריימל ברחובות בוקרשט, וילדה שהביטה בו מן החלון?", שאל אותו.

וינשטוק אישר.

"נראה לי שהאיש הזה היה סבי", אמר האברך.

הוא סיפר כי סבו היה רבי מרדכי פרנקל, האדמו"ר מבוטושטאן. באותן שנים התגורר בבוקרשט, עד עלייתו ארצה בשנת תש"כ.

בהיותו ברומניה בלט בעקשנותו להתהלך ברחובות ושטריימל לראשו. הכובע שהסגיר את מוצאו הביא עליו הצקות שונות. הוא נקנס, הוקנט ונרדף, אך לרגע לא חשב להסירו מראשו.

כשביקשו מקורביו להניאו מכך, השיב: "מי יודע? אולי יראה אותי יהודי מן החלון ויזכר כי הוא יהודי?"

בוטושאנער רבי, ראו אותך! אוהו, ראו!

בשבתות אני צועד כברת דרך ממושכת מביתי לעבר בית הכנסת, ומקפיד להתעטף בטלית בביתי דווקא, ולצעוד כך לבית הכנסת.

מראי החריג מעורר מבטים רבים מצד העוברים ושבים, אולם אני מתעלם מכך. אני עושה זאת על-מנת שבני יראה את אביו כפי שילדים יהודים במקומות אחרים רואים את אביהם.

אבל בתוך ליבי יש עוד סיבה.

'מי יודע?', אני חושב לעצמי, 'אולי יראה אותי יהודי מן החלון ויזכר שהוא יהודי?'…

אמא כל חייה נשאה את מגן-דוד שלה, או "ציון", כפי שהיא נהגה לקרוא לו, ומעולם לא שכחה מי היא, כפי שביקש ממנה אביה.

וגם אני, אמא. לעולם לא אשכח. לא אותך, ולא את מה שלמדת אותי.