ה'תהלוכה' שלי: 'מילה' זו שליחות • סיפור מיוחד

"התהלוכה שלי – מילה זו שליחות"

שביעי של פסח ושבת אסרו חג תשע"ח, ישוב קידר.

מספר המוהל החב"די ר' מנחם ישראלי מביתר עילית לחב"ד אינפו באמצע חול המועד התקשרו אלי וביקשו ממני לבוא לעשות ברית בשבת בישוב קדר. לכתחילה הם רצו לקחת מוהל אחר אלא שהלה היה תפוס לברית במקום אחר.

הבעיה היא ששבת סמוכה לחג שביעי של פסח. ובפסח נוהגים שלא לאכול מחוץ לבית…

שאלתי את המשפיע – הרב משה מרדכי אורנשטיין, משפיע בישיבת חח"ל צפת – והוא ענה שאם ברית דוחה שבת מן הסתם היא דוחה גם כמה חומרות…

(ולהעיר מאוה"ח ר"פ תזריע עה"פ וביום השמיני ימול בשר ערלתו "וביום אפילו בשבת" שמקשה למה לא נאמר בפרשת לך לך שברית דוחה שבת? ומתרץ דמה שאברהם שמר שבת לא הוה חיוב (רק בגדר הידור, שאברהם הקפיד לשמור שבת למרות שעדיין לא ניתנה תורה) ולכן פשיטא שמילה (שה' ציוה אותו) דוחה שבת. ועד"ז בנדו"ד.

גם להעיר מלקו"ש חלק לח עמ' 57 שמבאר שמילה בשבת היא מסירות נפש של המוהל שמחלל שבת עבור מצווה של מישהו אחר. גם ברית וגם פסח הם מסירות נפש. כדלקמן).

כמובן – הוסיף המשפיע – מה שאפשר לעשות כדי להדר אדרבה ואדרבה…

בנוסף – הבהיר המשפיע – שזה הזדמנות לספר ליהודים על סעודת משיח וכו'.

ובקיצור: "תהלוכה"…

ובכן: צריך לדאוג ללינה. לאוכל. ועוד משהו חשוב: מקווה. אין בישוב מקווה!

ללינה דאגו המארחים – משפחות הרוש-סופר היקרות – על הצד הטוב ביותר.

לאוכל. נו שויין. הכנו קצת אוכל. הבאנו מצות (בשפע. גם בשביל הקהל לסעודת משיח). חלק מהאוכל הסתמכנו על המארחים (כגון פירות וירקות וכו').

למקווה. אחד מחברי הישוב התנדב למלא את הבריכה שיש לו בחצר…

וואו. מילא אני גדלתי וחונכתי על מקווה. מבין קצת את משמעות הטבילה/הביטל. אבל יהודי שלא מכיר את הענין ומתמסר ככה…

בקיצור: הגענו. ישוב קהילתי נחמד. 300 בתי אב. חלקם דתיים וחלקם דתיים יותר.

בתוך סעודת החג מתברר שאבי הבן הוא בוגר ישיבת "מיר". (לאבי הבן התברר במקביל שאני חבדני"ק ועוד משיחיס'ט… ברירה כבר לא היתה לו…) העסק מתחיל להיות מעניין. אבי הבן מזכיר את ראש ישיבת מיר הרב נתן צבי פינקל ז"ל בחרדת קודש, ובהשגח"פ נזכרתי במעשה ששמעתי בשם הרב נתן צבי פינקל.

פעם דנו בחורים בישיבת מיר בשאלה קשה שרבי עקיבא איגר מקשה ונשאר בצ"ע, כאשר אחד הבחורים התעקש שיש לו תירוץ על הצ"ע של הרע"א, הוא הציע את תירוצו לפני ראש הישיבה הרב פינקל. הרב פינקל לא קיבל את תירוץ הבחור וסיפר לו שפעם הגיע יהודי "תלמיד חכם" אל האדמו"ר מסאטמער (ר' יואליש) והביא איתו ספר בו הוא מיישב את כל הצ"ע של הרע"א חוץ משבע צ"ע שגם הוא (אותו תלמיד חכם) לא הצליח לתרץ. ר' יואליש אמר למשמש שלו שיביא לחיים כי על כזה ספר צריך להרים כוסית לחיים.

שאל היהודי: כוסית זו על שום מה? ענה ר יואליש: זכית להבין שבע צ"ע של הרע"א… ראוי להרים לכבוד זה כוסית לחיים!!! וכמובן שאותו יהודי הבין את המסר…

סיפרתי בסעודה סיפור זה, וכמובן שזה עזר לקרב את הלבבות עוד יותר…

בליל שביעי של פסח נוהגים בכמה קהילות להישאר ערים כל הלילה. אבי הבן שהתחיל ליהנות מהענין החליט שהוא נשאר איתי ער ללמוד כל הלילה. למדנו בחצר תחת כיפת השמים.
האויר היה חמים/נעים.  (אויר מדברי של תחילת הקיץ. קדר ממוקמת בתחילת מדבר יהודה. עם מצפה לים המלח. קרובה למעלה אדומים) פתחתי רמב"ם פרק אחד ליום (הלכות קידוש החודש… וד"ל) היה מרתק…ראינו המון כוכבים.

בישוב יש בית כנסת אחד, שמתפללים בו מכל תפוצות עמך בית ישראל. הרב אליהו אבא שאול ז"ל (אחיין של הרב בן ציון אבא שאול) היה רב בית הכנסת עד לפני שנה אז לדאבון הלב הוא נפטר מדום לב.

הקהל שמאוד אהב אותו ביקש מהבנים שימשיכו לשבת על כיסאו והם מגיעים לעיתים לשבתות. לשבת זו הם לא הגיעו וכך מוניתי להיות רב לשבת אחת, רב לשביעי של פסח אחד!

דרשה לפני קריאת התורה, דרשה בין מנחה לערבית, דרשה לסעודה שלישית. בקיצור: נדרשתי לדרוש… וכמובן שתכלית הדרשות: סעודת משיח!

בהשגח"פ שמעתי לפני תקופה שהאביר יעקב (רבי יעקב אבוחצירא – הסבא של הבבא סאלי) מסביר שהמימונא זה לא סתם חפל'ה לאכילת חמץ אלא סוד גבוה ותוכן הסוד זהה לסוד שגילה הבעש"ט בסעודת משיח שתוכנו הוא האמונה בגאולה הקרובה שאז "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ולכן החמץ יהיה מותר… ע"ד ביאור הרבי מלך המשיח שמותר שרויה בשש"פ כי מצד הארת משיח כבר אין חשש חימוץ…

סופו של יום: חמישים איש השתתפו בסעודת משיח. עם מצות כפר חב"ד. ושתו יין, כאשר הממעיט לא פחת מארבעה לגימות לחיים…

קידר מוכנה לגאולה.