באחד מביקוריו של הצאר בסיביר ניגש אליו אחד המפקדים והציג בפניו את החייל שחיכה במסירות נפש לבוא הצאר עד שאוזנו קפאה. 'עשר שנות עבודת פרך בסיביר!' פסק הצאר. המפקד והחיילים מסביב היו המומים. בליבם כבר קינאו במדליה שאותה מן הסתם יקבל החייל, והנה עונש כזה… ואז נימק הצאר את גזר דינו: 'כיצד יכול להיות שחייל שמחכה לצאר — קופא?! עצם הידיעה והחשיבה על הצאר הייתה אמורה לגרום לו שיתחמם ולא יהיה סיכוי שיקפא!'
את הסיפור הזה שמעתי בתור בחור צעיר, והאמת, כשקצת קוראים על רוסיה של פעם (לא שהיום הרבה יותר טוב…) אין הרבה שאלות ותמיהות. אבל מכיוון שהסיפור הזה עולה על שולחן מלכים בהתוועדויות של גדולי החסידים, הפריע לי בכל אופן — מה בכל זאת רצו מהחייל המסכן, שבאמת עמד במסירות בקור מקפיא שכזה?
בקשר לפרשת השבוע פרשת משפטים, המגיעה מיד לאחרי מתן תורה, שואל הרבי מדוע אחרי מתן תורה כשבני ישראל הגיעו לשיא דרגתם, מתחילה התורה לדבר על נושאים ודברים המובנים לכאורה גם ללא התורה, על פי שכל? התורה הרי מחולקת לחוקים, עדות ומשפטים, כאשר ה'חוקים' מייצגים את המצוות שמעל לטעם ודעת וה'משפטים' מסמלים את המצוות המובנות על פי שכל, גם אלמלא הציווי. אם כן, מדוע החלה התורה דווקא בהם ולא בדברים 'נעלים' יותר? שאלה נוספת — אם אלו אכן דברים המובנים — מדוע מקדים להם את ענין ה'נעשה ונשמע', ענין קבלת עול?
את התשובה הראשונה וודאי כולם יודעים, וחוזרים עליה רבות. החידוש הידוע שדווקא אחרי מתן תורה מדברים על מצוות שמובנות בשכל, כדי שגם אותן יקיים היהודי מתוך קבלת עול מפני שניתנו מהקב"ה. את הרעיון הזה מכירים כבר לא רק בבתי כנסת חב"ד אלא גם במקומות אחרים בהם מגיע 'תמים' לחזור שיחה.
אבל יש לשים לב לרעיון השני אותו מבאר הרבי בשיחה. התוועדנו פעם על כך שחסידות היא כמו שמן, ושמן מפעפע בכל דבר, כך גם החסידות חודרת בכל ענין. ולענייננו: החידוש של הרבי הוא לא רק שהחוקים חודרים אל המשפטים, שגם הדברים המובנים נעשים מתוך ביטול — אלא, יש גם את החידוש מהצד השני: שגם החוקים נכנסים באופן מסוים לגדרנו, ונקלטים באופן 'פנימי' והזדהות כמו המשפטים.
התכלית של מתן תורה היא לבטל את ההפרדה בין העליונים לתחתונים ולחבר ביניהם. והחיבור כולל שני שלבים. השלב הראשון הוא האמונה וההשגה האלוקית, העליון יורד למטה. השלב השני הוא שהאדם מבין את האלוקות בשכל ובגדרים שלו, שזהו התחתונים עולים לעליונים.
והחיבור הוא בשני האופנים. באופן אחד שכשהאדם מקיים מצוות על פי שכל, יקיים אותם מצד הענין האלוקי. אך האופן הראשון לבד אינו המטרה! האופן השני הוא, שכמו שהאדם מזדהה בשכל וברגש עם הענין של המשפטים — אותה הזדהות תהיה גם במצוות של החוקים. גם במצוות שנדמה לנו שהענין שלהם הוא רק קבלת עול וכו' — עלינו להכניס הכרה והזדהות פנימית.
חשבתי על דוגמא לכך: ידוע בחסידות שאמונה וקבלת עול מגיעים מהמקיף, לכן שייך בזה ציווי מלמעלה. אבל אהבת ה' חייב להגיע מתוך עבודה לפי גדרי האדם, כי זה ענין פנימי והעבודה היא להכניס את האהבה (פנימי) גם בתוך הקבלת עול והאמונה (מקיף).
כאן נכנס שוב הענין של השמן, לא רק שמכניסים את החוקים לתוך גדרי השכל של המשפטים אלא שהכל מעורבב בהכל. גם במשפטים נכנס הענין של קבלת עול וגם בחוקים נכנס הענין של ההזדהות הפנימית.
כך גם אותו חייל שעמד זקוף בסיביר הקפואה והמתין לצאר: הוא עמד בקבלת עול מוחלטת ובמסירות נפש, אבל הטעות שלו הייתה שלא הזדהה באופן פנימי עם העניין ולא אהב והתחבר עם מה שעשה, עד שזה היה גורם לו שיתחמם מבפנים ואוזנו לא הייתה יכולה לקפוא… וזה מה שרצה הצאר.
מספרים שפעם אחת 'התלוננה' הרבנית חיה מושקא בפני הרב יוחנן גורדון שלאביה הרבי הריי"צ היו חסידים, ואילו לבעלה הרבי אין חסידים… ענה לה הרב גורדון 'נכון, לרבי אין חסידים כמו של הרבי הריי"צ אבל לרבי יש חיילים (סאלדאט'ן)!' לאחר מכן, כשעבר הרב גורדון לפני הרבי אמר לו הרבי 'תנוח דעתך, כשם שהנחת את דעתה!'.
אנחנו חיילים. והרבי מלמד אותנו שגם חייל שמהותו הראשונית היא קבלת עול, אמונה וציות ללא עוררין למעלה מטעם ודעת — הרי על ידי עבודה נכונה, הוא יכול ועליו להכניס את אותה הזדהות ואהבה שיש במצוות שאדם מבין על פי שכל, גם בתוך ה'מקיף' האינסופי של הקבלת עול. וזהו החיבור האמיתי.
פעם שאלה הרבנית את אחד החסידים: מה הרבי דיבר בהתוועדות? אותו חסיד חזר על הענינים אותם אמר הרבי, וסיפר שבאמצע ההתוועדות הרבי ביקש להפוך את כל הכוסות. הרבנית מייד הפכה את הכוס שהייתה מונחת על השולחן.
הרבנית, שגדלה בבית המלכות — לא ויתרה להיות חיילת של הרבי. וגם אנחנו, החיילים הפשוטים ששייכים לקבלת עול — קיבלנו מהרבי מתנה, שזה יהיה גם מתוך אהבה.
לחייים! לחיים! שנזכה להיות חיילים של אהבה.