ד"ש מאוסטרליה: מיהו 'צפתי'? • טור אישי

שלום דיקשטיין, מלבורן אוסטרליה

צפתי אני.

להיות בחור שלומד בישיבת חסידי חב"ד ליובאוויטש זה לא עוד תמים שנמצא בישיבת חב"ד. זה להיות צפתי.

צפתי הוא בחור שגם אם הוא לא בורך בכשרונות רבים, הוא מלא וגדוש בחיות חסידית, אהבת ישראל אמיתית, איכפתיות, רגש והתקשרות פשוטה המתבטאת בכל תחומי החיים.

צפתי אינו בחור שמשאיר את החיים בישיבה בין כתלי בישיבה כשהוא נוסע הביתה. כשצפתי מגיע הביתה ל"שבת כיבוד הורים", מרגישים בכל העיר שהוא הגיע: מבצעים ביום שישי, מסיבות שבת ביום הש"ק, ובין לבין – סעודות שבת שנהפכות להתוועדויות כבמטה קסם, חסידות לפני התפילה – ותפילה שנראה שלמדו חסידות לפניה, ועוד…

צפתי הוא בחור שגם בין כתלי הישיבה אינו חי ב"בועה": אהבת ישראל, הקשר החם והאיכפתיות ההדדית שבין אנשי הצוות לבחורים, והבחורים בינם לבין עצמם כבר נודעה בשערים והקשר ביניהם חוצה כל גבול ומגזר אפשרי.
אמרת "נר להאיר", אמרת "צפתי"!

וצפתי הוא לא רק בחור שבילה 3 שנים בין כתלי הישיבה. צפתי נשאר כזה גם 40 שנה אחרי שעזב את כתלי הישיבה.

אין מילים לתאר רגשות של צפתי כשהוא מגיע לביקור בישיבה. אין זה משנה אם הוא יגור בצפת או באוסטרליה, אם חייו מוקדשים לשליחות באופן רשמי או בפעילות מתחת לפני השטח, אם למד בישיבה לפני שנה או לפני עשור:

הוא נכנס בגרם המעלות הצר בין הבניינים (שעם השנים הפך למעין מנהרה…) או שהוא יורד בירידה התלולה לבנין הפנימייה – ובבת אחת השנים שחלפו נמוגות כבמטה קסם: הוא חוזר הביתה!

ובבית יש אהבה אמיתית. שמחה בעצם. חיות בלתי רגילה. אמונה והתקשרות חמה. בית!

הישיבה היא המקום בו הפכנו למה שאנחנו כיום. היא זו שהכינה אותנו ל"מים רבים", היא זו שהביעה בנו את ההנחות החסידיות הפשוטות, הבסיסיות והיסודיות שעליהן בנינו אח"כ את ביתינו ואת משפחתנו.

ומהעבר – לעתיד: הישיבה גדלה והתפתחה ב"ה. אי"ה בעוד כמה שנים ייכנסו אליה ראשוני הבנים של בוגרי המחזור שלנו.

אני מאושר שיש ביכולתי כעת להראות מחווה של הכרת הטוב – ולו במעט, "לקנות" חלקיק מהישיבה…