למה לא הצלחתי ללמד בכיתה פרונטלית רגילה?

ב"ה זה למעלה מעשור שזכיתי לשרת בכרם חב"ד, במוסדות השונים בארץ. כיום הנני מלמד בבית ספר 'משיח קידס' באינטרנט המיועד לידי השלוחים במזרח. בעבודתי בעבר בכיתה פרונטלית רגילה, נתקלתי בקושי ותסכול עצום. והוא הצורך מחד גיסא לפתח קשר אישי עם תלמיד, לא תלוי השגים והשגת יעד החומר הנלמד. לבין חובתי כלפי ההנהלה להצעיד את הכיתה להישגים ותחזוק המשמעת בכיתה. וככל שהשקעתי בחומר הלימודים ובהכנת מערכי שיעור לבקשת מנהל הלימודים, כך פחת הקשר האישי עם התלמיד, מכיון שהייתי טרוד במהלך השיעור בהספק מלא החומר הנדרש. לא ראיתי את מענדי או יוסי או איציק המתקשים. אלא את ה 'חומר' . כשהבטתי סביבי על שאר חיילי המלך העוסקים בשדה החינוך, הבחנתי שרבים מחברי מתמודדים עם אתגר דומה.

ביום בהיר אחד חלפתי במסדרון הת"ת, ובהשגחה פרטית נקלעתי לכיתתו של המחנך , עמיתי בניהול מרכז ישיחנה, ר' זאבי רייניץ, ומה שראיתי שם, הותיר אותי בפה פעור, קבוצת תלמידים יושבת במעגל סביב ר' זאבי , האוירה היתה מחשמלת ומגבשת כאחד , לא רציתי כמובן להפריע. ובמהלך ההפסקה שאלתי את ר' זאבי , מה ריתק אותם כ"כ, והוא השיב לי כלאחר יד, זה רק 'תרגיל חימום בפסיכודרמה' פסיכו מה? שאלתי אותו . כשהתחלתי קצת להתענין פניתי לאתר מרכז מטפלים חב"ד, בהנהלת ידידי ר' יוסי גולדשטייו שי' ואז הבנתי מה זה 'לגלות את האני הפנימי' אנחנו בדרך כלל מסתובבים עם מסיכות על הפנים, בבית זו מסכה של אבא סמכותי, בקהילה זו מסכה של אברך חסידי, וכו' אבל מה מתרחש מעבר למסכה?. הוקסמתי והבנתי שזה בדיוק הכלי שזקוקים לו תלמידים בגיל ההתבגרות. להביע, לגלות, לשוחח,. ובברכת הרבי ובעצת רבנים פתחתי את 'מרכז ישיחנה ' שכשמו כן הוא לעזור לתלמיד המתבגר להביע את רגשותיו בפני איש מקצוע שיוכל להכיל אותו, והעוצמה של שבת אחים גם יחד, במפגש קבוצתי. אין לשער. לא אשכח את הפעם שבא הגעתי לישיבה בסיום מפגש כזה וראיתי את העיניים האומרות הכל, ראיתי אותם כמו פרח שנפתח, כמו נפש שקיבלה מנת מוטיבציה להמשיך במלחמת התמימים חיילי בית דוד, להביא לימות המשיח