השליחות – אסטרטגיה וטקטיקה • אחרון חביב

שניאור חביב, בית משיח

1.

בקבוצה של 'קהילת בית חב"ד בנאות אפקה' בתל אביב, עולים בכל יום שישי שלש הודעות קצרות בהפרשי זמן קצרים. כל אחת מציינת בקצרה את מספר הנחות התפילין ואת מיקום הדוכן, אחד משלשת דוכני התפילין בשכונה.

כל הודעה כזו גוררת להקת מעודדים. אמוייג'ים של אגודלים מורמים, מחיאות כפיים והמשקיענים אפילו מצרפים הודעות כתובות המורכבות ממילים של ממש כמו 'כל הכבוד צדיקים', 'יישר כח מיקי', 'סחטיין עליך ירון', 'אשריך שי הצדיק' ועוד כהנה. לא פעם ההודעה מבשרת על קרקפתא , ואז בכלל פורצת חגיגת אייקונים שמבטאת היטב את רחשי הלב של היושבים ביציע הקבוצתי.

אבל המופלא שבהודעות הללו, שמעבר לדוכן שמפעילים השלוחים המסורים הרב עידו הלוי רהב והרב יוחנן טביביאן, מי שעומד מאחורי ההודעות האחרות הם חבר'ה של הבית חב"ד. כאלו שאם הייתם נפגשים אצלם במשרד, בפגישת עסקים או ברחוב לאו בטוח שהאסוציאציה הראשונה שהייתה עולה לכם בראש הייתה מתקשרת לדוכן תפילין.

2.

נזכרתי בהודעות הללו בתחילת השבוע כשעברתי על הדבר מלכות השבועי. השיחה המיוחדת של חיי שרה נ"ב. פתאום נתקלתי בפסקה שמשום מה, למרות שלמדתי את השיחה הזו עשרות פעמים, מעולם לא שמתי לב אליה. או יותר נכון לתובנה העוצמתית שבה.

בפסקה הראשונה הרבי מציב את התוכנית האסטרטגית האפקטיבית לכיבוש העולם להבאת הגאולה.

"בכל זה נתוסף יותר בדורנו זה במיוחד –אשר בו נוסף חידוש בענין השליחות, שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו מינה כל אחד ואחד מישראל דדור זה להיות שלוחו בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה עד להבאת הגאולה האמיתית והשלמה".

אבל איך עושים את זה? איך אפשר להפוך כל אחד לשליח של נשיא הדור? הרי הוא צריך להיות מתאים לשאת את התואר ולהבין את עומק התפקיד הייצוגי. אז זהו, שלא. זו הפסקה שתמיד פספסתי. הנה התכנית של הרבי:

"וכפי שרואים בפועל, שעכשיו קל יותר להסביר ליהודי – אפילו כזה שלפני זה לא הייתה לו בגלוי שייכות לכך – שבנוסף לעבודתו האישית, יש לו גם את האחריות להיות שליח להשפיע ממעלותיו וידיעותיו וכו' על אחרים, החל מבני ביתו, חבריו וידידיו וכל מי שהוא יכול להגיע אליהם".

לא צריך לחכות, שהוא ידע ש"ס ופוסקים, או סוגיות במחשבת החסידות כדי להוציא יהודי לשליחות של נשיא הדור. מספיק שהוא יודע לקשור תפילין, צריך להסביר לו שיש לו אחריות להיות שליח ולהשפיע על אחרים ממעלותיו וידיעותיו שהם, במקרה שלנו, קשירת תפילין.

זה כמובן לא גורע מאומה מהזכות הנפלאה ואדירה של השלוחים שזכו להימנות על ליגיון של מלך ולהיקרא כך גם בשם התואר והמעלה, שמוסרים את חיים לעבודת השליחות. וגם הם זוכים לפסקה:

"ובזה נתוסף במיוחד – בנוגע לאלה אשר זכו, שמתוך עם ישראל גופא הם נבחרו להיות שלוחים של נשיא דורנו שכל עבודתם בכל המעת-לעת כולו מוקדשת למילוי שליחותם בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה ובהבאת הגאולה".

אבל ברשותכם, אני רוצה לחזור דווקא לאותם אלו שלכאורה 'לא שייכים לזה' ופתאום מבשר להם השליח שיש להם אחריות כלפי הסביבה שלהם.

3.

השבוע בבית הכנסת בית מנחם באלעד, חזרתי לפני קריאת התורה על השיחה המפורסמת של הרבי בחלק ט"ו, על העובדה שלפעמים צריך קצת לחץ מתון, כמובן כזה שמותר על פי תורה, כמו רבי אלעזר בפגישתו עם המכוער, כדי לפצח את הקליפה החיצונית של הבן אדם ולתת לאוצר החבוי בפנימיותו לפרוץ החוצה.

ואז כשקראתי שוב את הפסקה ההיא בדבר מלכות, פתאום נפלה לי תובנה שיש כאן טקטיקה גאונית שנובעת מהבנה עמוקה של דור המילניום, הדור השביעי.

אם פעם, כדי לשבור את הקליפה, היית יכול או צריך לצעוק על עצמך אתה רע ורשע ומשוקץ, או להטיח בזולתך ריקא, כמה מכוער אתה, האם כל בני עירך מכוערים כמוך, כיום יש כלי הרבה יותר חזק ואפקטיבי.

פשוט להפוך אותו לשליח. למרות שהוא עצמו לא בטוח ששייך לעניין, תסביר לו שיש לו אחריות כלפי השני. תהפוך אותו למייצג, לאחראי. התועלת תהיה לא רק לפעולה או לעניין עצמו, אלא גם ובעיקר עבורו עצמו.

כי ככה זה, כשאדם נושא תפקיד, התפקיד נושא אותו.

לתגובות: shneorc@gmail.com