"תמסרי לאימא שלי ד"ש, תעשו שם כינוס השליחות קטן"

מאת הבת של פנינה קוצר ע״ה:

אני שוכבת במיטה וכמו בכל יום עושה חשבון נפש עם עצמי, מה היה לי היום…

קמתי, התארגנתי, עליתי על האוטובוס לכיוון המכללה, נדחסתי בין האנשים, מצאתי איזה מקום בצד ליד החלון והתיישבתי…
פתחתי את הפלאפון לרפרוף הודעות של בוקר… וראיתי את שלושת המילים האלו שהחזירו אותי אחורה למקום הפצוע והמדמם שלי….
ברוך דיין האמת.

לא הכרתי אותך, חני. וגם את לא אותי.
אבל הסיפור שלך נגע לי עמוק פנימה….

ישבתי באוטובוס, הסתכלתי על השמיים והתחלתי לבכות.. והדמעות לא הפסיקו!!
אמא לתשעה ילדים, בת ארבעים חולה במחלה, הלכה לעולמה!!
כך?? הלכה לעולמה??

הסתכלתי על הרחוב..
כולם חיים שם, שום דבר לא השתנה…
רציתי לצעוק לכולם, רגע… תעצרו… אישה נפטרה!!! יש עכשיו בעל שהולך להיות לבד…. כל כך לבד…
יש עכשיו תשעה ילדים בבית שבוכים אמא ואפאחד בעולם לא עונה להם!!!

אלוקיייייםםם,
מה קורה שם למעלה??
זה נכון?! זה אמיתי?! מה זה הגלות הזאת…? דייייי!!!

זה החזיר אותי, כל כך החזיר אותי…
שוב,
ליום שבו אני צעקתי,
צעקתי אמא, ואפאחד בעולם לא ענה לי…

את הולכת עכשיו, לעולם אחר… עולם שכולו טוב!! זהו.. את כבר לא סובלת,
סיימת את שליחותך כאן.

תמסרי לאימוש שלי דש!!
תעשו שם כינוס השליחות קטן..
תצעקו דיייי!! תזעקו משיח!!!
לא רוצים יותר אסונות בעמ"י!!! אין כח יותר לבכות!!!!
תהיו השליחות שלנו- למעלה להשיג את התכלית שבשבילה אנחנו כאן- למטה!!!!

לא הכרתי אותך, חני. וגם את לא אותי.
אבל הסיפור שלך נגע לי עמוק פנימה…