ראויים כל החסידים לישב בפארבריינגען אחד

משיח פרידמן, בית משיח

1. ראויים כל החסידים לישב בפארבריינגען אחד, ובלבד שיהיה בלתי-רשמי, אנטי-פוליטי ונטול כל סממן מפלגתי. לא שלט, לא רמקול, לא שולחן-כבוד ולא שום דבר אחר שקשור לכבוד. בשטח סטרילי מממסדים וחסויות למיניהם ונקי לחלוטין מעסקנים אינטרסנטים הבוחשים, מלחששים ומסמסים מאחורי הקלעים.

לוגיסטיקה ותפאורה הכי פשוטים שאפשר: ספסלים ו\או כיסאות, שולחן גדול ויציב, פארבייסען כלשהו והרבה הרבה 'משקה' (בגלל ריבוי המשתתפים כמובן, ולא חלילה כמות השתיה…) צהוב, לבן או כל צבע אחר? גם וגם וגם. והשתיה כדת אין אונס, געזונטהייט. לחיים חסידים, לחיים ולברכה. נו, בואו נהפוך כבר את הכוסות.

אם יש מקום בלב – יש מקום בספסל. סביב שולחן הפארבריינגען יש מקום לכולם, כל אשר בשם חסיד יכונה. מתינוק על ברכי אביו עד ישיש הנשען על מקלו, מילד רך בשנים ועד זקן בא בימים. זה לצד זה ישבו ה'תמים' מהישיבה ואברך הכולל מ'שנה ראשונה', ה'אלטערע-בוחער' וה'בעלבוסט' גם יחד.

ושום דבר לא אמור להפריע ולהפריד חלילה, בין אף אחד מהחסידים סביב השולחן. לא פערי שפה ולא הבדלי מבטא, לא ארץ מוצא ולא ישיבת מוצא, לא מגזר ועדה ובטח שלא סוג כיפה. כיפת בד שחורה יכולה לשבת בניחותא על ראשו של חסיד אחד, לצד חסיד שני שמשום מה חבוש בכיפת קטיפה, עור או כל חומר אחר, בצבע כזה או אחר, עם כיתוב כזה או אחר. מי שם לב לזה בכלל?…

כשם שאין פרצופיהם שווים אין דעותיהם שוות. נו שוין, וכי יש אדם בעולם שיסרב לשבת לצד אדם אחר, רק בגלל שאינו כפיל מושלם שלו? התשובה מובנת מאליה בענייני פרצופים ואין שום סיבה שהיא תהיה שונה בענייני דעות והשקפות.

כן! אפשר לשבת ביחד עם חסיד שלא חושב בדיוק כמוני ואפשר גם אם הוא חושב בדיוק להיפך ממני בכל נושא – אדרבה, יותר מעניין ומאתגר לשוחח, לדון ולהתפלמס דווקא איתו. ומה יותר משעמם ואפרורי מלהיתקע כל החיים רק עם מי שדעתו זהה לשלי בכל תחום?

ראויים תלמידי הרבי מלך המשיח שליט"א ללמוד, להפנים וליישם בפועל את הלקח וההוראה המבוארת בשיחותיו הק', על טעותם של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה. ראויים הם בהחלט לתקן אחת ולתמיד את אותה טעות טראגית וגם כשאין דעותיהם שוות – לנהוג כבוד זה בזה.

2. רק שלא תבינו אותי לא נכון. הח"מ מתנגד וסולד לחלוטין מכל ניסיונות ה"אחדות" המלאכותיים והמעושים ומיוזמות "כינוסי האחדות" הפתטיים והפופוליסטיים – שתמיד הובילו ויובילו בסופו של דבר רק להגברת הפירוד והמחלוקות – המאורגנים במקרה הטוב על ידי חסידים תמימים ונאיביים להחריד, ובמקרה הרע על ידי עסקנים ציניים ופוליטיקאים גוזרי-קופונים על חשבון הציבור החב"די.

רעיונות אלו עולים ונופלים חדשות לבקרים בשנים האחרונות, בדרך כלל הם נותרים בעולם המחשבה והדיבור, לעתים הם גם מתגשמים בעולם המעשה – בין כך ובין כך, תרומתם לאחדות אמיתית בין אנ"ש מעולם לא נראתה באופק.

באחד מני הדיונים הרבים שהתקיימו בנושא זה בשנים האחרונות, בפורום אינטרנטי מסוים, בלטו כמה שורות קולעות וממצות אותם תרם לדיון אברך צעיר, שהיטיב לבטא גישה הגיונית ובריאה, וכך הוא כתב:

האחדות במחננו – לא בדעות ואמונות חלילה, אלא ביחסי כבוד-הדדי, אהבת ישראל ואחוות חסידים – אכן חשובה והכרחית, אבל מניין האובססיה לרעיון שדווקא באמצעות "כינוס אחדות" כזה או אחר – תבוא פתאום האחדות המיוחלת? וכי מצאנו מקור לכך בדברי הרבי?

כינוס, כל כינוס, מעצם הגדרתו – מביא בהכרח למחלוקות פוליטיות ומפלגתיות: מי יהיו המארגנים, תחת אילו סמלים, מה זהות הנואמים, מי ישב בבימת הכבוד וכו'. כל שכן וקל וחומר בכינוס השואף 'להכריח' כביכול, קהלים בעלי דעות ואמונות שונות ליטול בו חלק, בצילה של אותה במה, אותו שלט ואותם מארגנים. זהו מתכון בטוח להתנגשות, לא לאחדות.

אך הבעיה בגישת "כינוסי האחדות" חמורה ושורשית אף יותר. בבסיסה עומדת ההנחה הפסולה והמסוכנת כי קהל המאמין בדרכו ונאמן להשקפתו – אמור להתקפל מאמונתו, לוותר על אורחות חייו ולהתפשר על האידיאלים הנשגבים ביותר בעולמו הרוחני (ועוד לא דיברנו על השלכותיהם ההרסניות והבלתי-הפיכות של התפשרות והתקפלות זו על הדור הצעיר) והכל לצורך אותה "אחדות" מלאכותית ומדומיינת…

3. כי האמת היא שחסיד המאמין שהכרזת 'יחי אדוננו' מוסיפה חיים במלך ומבטאת את קבלת מלכותו של הרבי כמלך המשיח, כמבואר בשיחות קודשו. והיא נקודת תמצית חיינו, עליה מסר מלכנו את נפשו בעידודיו הנמרצים במשך למעלה משנה ולא ייתכן להעלים, להסיר, לטשטש או להנמיך את הווליום של הכרזה ושירה זו – אסור לו לעולם, גם לא "למען האחדות" להתפשר ולוותר על קוצו של יוד בדבקותו והתקשרותו לנשיא, המתבטאת בהכרזה זו.

ולעומתו, גם אותו חסיד הסבור, בטעות כמובן, כי דעת הרבי כיום היא שאסור להכריז ו\או לפרסם 'יחי אדוננו', הרי כל עוד שלא זכה להכיר באמת – בוודאי שאסור לו "למען האחדות" להתפשר ולוותר על אמונתו ולגרום (לשיטתו) עגמת נפש לרבי וחילול שמו הק', וכי יעלה על דעתו של חסיד "למען האחדות" למרוד במלכות הרבי שליט"א?! רח"ל היל"ת.

אין ספק, כי למרות חילוקי-הדעות החריפים והפערים האידיאולגיים שבשום אופן אינם ניתנים לגישור בין שני החסידים – יכולים ונדרשים שניהם לנהוג כבוד זה בזה ובוודאי ראויים הם שגם תשרור ביניהם אהבת חסידים לבבית ונפלאה.

אך ברור שלא ייתכן לדרוש משני חסידים אלו, ליטול חלק בכינוס אחד, שבו, מכורח המציאות, קיימת רק אפשרות אחת ביחס ל'יחי אדוננו'. החסיד הראשון אינו מסוגל ואסור לו להסכים להשתתף בכינוס המוחק, משתיק ומעלים 'יחי אדוננו' והחסיד השני אינו מסוגל ואסור לו להסכים להשתתף בכינוס המצהיר ונושא בגאון את אותה הכרזה.

לכינוס המוני ומכובד – יש את מעלותיו שלו, אך מעצם פומביותו ורשמיותו הוא גם מחייב ומכריח נקיטת עמדות ברורות המתבטאות ומהדהדות בקול רעש גדול. מצב שבצדק מוחלט, לא מאפשר ולא נותן מקום לדעה ושיטה הפוכה. כינוסים כאלו קיימים ונערכים בהצלחה על ידי שני סוגי החסידים שפורטו לעיל.

הדרך הנכונה היחידה, בה יוכלו שני חסידים אלו להתאחד (בגשמיות) ולבטא את ידידותם ואהבתם – היא באותה דרך עתיקה שגילו לנו רבותינו נשיאנו: התוועדות חסידית. רק שם, סביב שולחן הפארברינגען, רחוק מזרקורי הרשמיות והפומביות – אנ"ש מאוחדים לחלוטין, כפי שיכולים כולנו להיווכח מידי שבת ויומא דפגרא, ברוב קהילות חב"ד.

כמובן שמצב הפארבריינגענ'ס הנוכחי – רחוק מלהיות אידיאלי וטעון שיפור דחוף, באיכות ובכמות, באורך השולחנות וברוחב הלבבות, בגובה הסובלנות וההכלה, בקוטר הבקבוקים ומהירות המזיגה. מעלין בקודש זו דרך חיים. חסידים תמיד משתפרים ומתקדמים. ובואו לא נייפה את המציאות: קורה גם שמתווכחים וכועסים, לפעמים אפילו יותר מזה… אבל תמיד בסוף, כמו חסידים, אומרים עוד קצת לחיים ופוצחים בריקוד חסידי שמח ומשחרר.

4. ומכאן גם הקריאה של חיבה לאחי היקרים והאהובים, נפלאים ומובחרים שבעדת החסידים – התמימים חיילי בית דוד שבחצרות-קודשנו 770 בית משיח (והרי עכשיו כל התמימים, מישיבות קטנות וגדולות ועד 'קבוצה' והשנים שאחריה – כולכם אצל הרבי, והלוואי יהי חלקי עימכם בקרוב ממש…) תמימים, הבה נשוב לשולחן הפארבריינגן!

בואו נשליך הצידה את מעמסת ההגדרות המפלגתיות והסטיגמות הפוליטיות המאוסות, מה לנו ולצרה הזאת? בואו ונחיה באווירת פארבריינגען, באחדות ואהבת חסידים אמיתית, עם כל אחינו התמימים היקרים שב-770, גם אם לא לומדים באותם ישיבות, לא רשומים לאותם מסגרות ולא חושבים בדיוק כמונו. האמינו לי, זה לא יוריד בכהוא-זה מדבקותנו המוחלטת באמונה ובנאמנות לרבי מלך המשיח שליט"א, אלא רק יסחוף וישאב אליה עוד ועוד מאחינו החסידים.

ובעמדנו בחג הסוכות, ניזכר ונשים לבבנו לדברי הרבי שליט"א בשיחתו מכ"ף מנחם-אב תשי"א: " . . צריך לידע ולזכור שבנוגע ל"סוכה", ענין המקיף, כולם שוים, שיש לכולנו מקיף אחד – המקיף של הרבי ("דעם רבי'נס מקיף")… שמקיף אותנו כמו סוכה שמקיפה את כל מציאות האדם, מהראש ועד הרגלים, וגם הערדליים… וכיון שיש לנו את המקיף שהרבי נתן לנו, מקיף שמאחד את כל המקושרים והחסידים – הרי מקיף זה יפעל סוף כל סוף שכל ישראל ישבו (בפנימיות) בסוכה אחת, להיות לאחדים כאחד, "כאיש אחד חברים".

תמימים, הרי בוודאי כולכם תודו ותסכימו שאף אחד מאיתנו עוד לא הגיע לדרגת 'משיחיסט' קיצוני יותר ממשפיענו החסיד ר' אברהם פאריז, אז בואו וניזכר רגע באותו קטע נפלא ממכתב ששיגר לידידו בחודש תשרי תשכ"ג, הסכיתו וקיראו:

"פעם אמר אדמו"ר הצמח צדק נ"ע לאחד מחסידיו: רצוני הוא, שאתה תעשה עבורי חסידים. שאלו החסיד – וכיצד? ענהו הצמח צדק: כאשר אתה תתקן את מידותיך, הרי אז תהיה דוגמא טובה ויאמרו שחסידי הצמח צדק הם טובים מאד, ובמילא כולם ירצו להיות חסידים שלי.

כך גם בנוגע אלינו: כאשר כולנו נחיה באחדות כמו משפחה אחת – אז יהיה כבוד גדול לנשיא שלנו, כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א. אבל ח"ו בהיותנו קרועים ונפרדים בינינו ובין עצמנו – אזי משליכים ודורסים אנו את כבוד רוחו הקדוש שליט"א".

לחיים חסידים, לחיים ולברכה, יחי המלך המשיח!

 לתגובות הערות והארות: mf7709@gmail.com \ 053-820-6628