עשרת תחנות חיי בירושלים • אחרון חביב

אני ירושלמי. גדלתי בירושלים, אני אוהב את ירושלים, חי אותה, משתוקק אליה ומתרגש לקראתה. אין ביקור בירושלים שלא ממלא אותי בניחוח משכר של נוסטלגיה חריפה מהולה במעורב ירושלמי טבול באוויר הרים צלול כיין.
כמי שחילק את שנות ילדותו ונערותו בין תורת אמת שבצפון, שם למדתי לגילה בדרום שם גרתי למושבה גרמנית וקטמון שם גרה המשפחה המורחבת ושם פעל בית חב"ד שלנו, כמי שחצה את ירושלים לפחות פעמיים מידי יום בטרום עידן בגין והכבישים העוקפים, ירושלים שלי מורכבת מהסימטאות הצרות של מאה שערים אבל גם של נחלאות, מהשכונות החרדיות וגם החילוניות (כיום יש לומר לשעבר..), מהאוכלוסיה האליטיסטית של קטמון הישנה ומבנייני השיכונים של הקטמונים, יוצאי הפנתרים השחורים והליכודניקים של ביתר.

כשהתבקשתי לכתוב טור על 'ירושלים החב"דית שלי' לכבוד חמישים שנה לאיחודה של ירושלים, חשבתי על תחנות מרכזיות בירושלים, בחיי כילד חב"דניק ירושלמי, ועל הזיכרונות, החוויות והאסוציאציות שנקשרו אליהן.

1. ירמיהו 16 – תורת אמת

הבניין הגדול של (אז) תלמוד תורה וישיבת תורת אמת, הכיפה המעוגלת מעל בית המדרש והחצר המעוינת, היה המוסד החב"די הראשון שפגשתי בירושלים שהפך לביתי השני במרבית שנות ילדותי ונעוריי.

אני זוכר היטב את הציפיה, וההתרגשות לקראת המעבר לתורת אמת. למרות המאמץ הבלתי נתפס כילד בן 7 לחצות את ירושלים ופקקיה מידי יום הלוך ושוב. הייתי נלהב מכך שאני הולך ללמוד במקום שכל הילדים והמורים ממש חב"דניקים.

טוב, יהיה זה שקר לומר שכל ציפיותיי מהמקום הזה התגשמו. ההלם הראשוני היה להבין שהמורה הג'ינג'י עם הפיאות המגולגלות סביב האוזניים האדומות, והמכנסיים בגרביים, הוא בכלל חסיד של חסידות אחרת ששמה ויז'ניץ או איך שקראנו לזה אז – ויזניץ' וגם זה של הכיתה מתחת, וגם זה של הכיתה שמעל…

אבל בסך הכל, במבט לאחור, ברוך ה'. אין ספק שהמקום הזה ומה שהתרחש בו נחרטו עמוק בנשמה והשפיעו עמוקות על אישיותי.

2. המלך ג'ורג' 128 – רחבת המשביר

אחד המקומות המפורסמים בירושלים של ילדותי היה רחבת המשביר לצרכן ברחוב המלך ג'ורג'. במרוצת השנים הוא איבד מעט מזוהרו לטובת פינות אחרות במרכז העיר. אבל אז, בטרום עידן ממילא ומלון לב ירושלים שנבנה בסמוך, הייתה רחבת המשביר הכיכר הגדולה והמרכזית בעיר.

בכל יום שישי, אחרי הלימודים, במקום להמשיך עם האוטובוס עד גילה הרחוקה, היינו יורדים במשביר ומצטרפים לאבי שיחי' בדוכן התפילין שלו.

זה היה דוכן גדול ומושקע במושגי הימים ההם. תמיד באו איתו כמה אברכים צעירים, מסבא שלי הביאו שולחן מתקפל, היה רדיו טייפ גדול שעבד על סוללות והשמיע מוסיקה חסידית (שמחת בית השואבה בחוצות קראון הייטס של מונה רוזנבלום, למי שזוכר את הקלטת הלבנה עם הכיתוב הכחול).

אנחנו הילדים השתלבנו בפעילות בכל הכח. מנסים שיטות שונות ומגוונות של פניות ודרכי שכנוע ומתחרים ביננו מי הביא יותר יהודים לדוכן.

הבילוי השבועי ברחבת המשביר סיפקה לנו כילדים ירושלמיים סקרנים לא מעט עניין. לרוב היו אלו עצרות העם שערך הרב מאיר כהנא הי"ד בגן מנורה הסמוך שהיו מסתיימות מידי שבוע בפרשים שדוהרים על סוסים לתוך הקהל המשולהב.

בשנים של בחירות, המקום היה מתמלא בעשרות דוכני תעמולה של המפלגות השונות. הרחבה הייתה מתמלאת באנשים שהיו נעצרים באמצע הקניות ומירוץ יום השישי, וממש עומדים ומנהלים וויכוחים במשך שעות על מדיניות ופוליטיקה. מבחינתנו זה היה פשוט עוד המון יהודים בדוכן.

3. אמציה 12 – בית חב"ד, הבית השני שלנו

בית אבן בסגנון ערבי במושבה הגרמנית שאכלס שלשה בתי כנסת ודירת מגורים אחת בה התגוררו משפחתו של דודי הרב אברהם שיחי'. את הישיבה לבחורים דוברי צרפתית פתח אבי בבית הכנסת ממול ובית הדוד הפך למטבח / חדר אוכל / משרד / ובעצם חלק בלתי נפרד מהישיבה. מדיניות הדלת הפתוחה שניהל דודי הצדיק שיחי' בביתו והלב הענק והנדיר שלו גרמו לכך שכבר לא ניתן היה ממש להבין האם מדובר בבית חב"ד שהתמקם בתוך בית משפחה, או משפחה שמתגוררת בבית חב"ד.

בנקודה זו הוחלט שמשפחת חביב תעבור דירה והבית הפך לבית חב"ד ושימש במשך שנים ארוכות כישיבת חב"ד, בית חב"ד, ובית כנסת חב"ד בו נזרע הגרעין לקהילת חב"ד קטמון. בכל הזדמנות שבה לא היינו בתלמוד תורה או בישיבה, היינו שם. גדלנו עם הבחורים, עם הפעילות ושם נבנתה התבנית לשליחות בעתיד.

4. אלעזר המודעי 17 – גינת בית אלישבע

המקום בו ארגנתי את התהלוכה הראשונה בחיי. הייתי בן 15. ולקחתי על עצמי את ארגון התהלוכה של שכונת קטמון והמושבה הגרמנית. הייתי חסר ניסיון לחלוטין, למזלי כולם מסביב תמכו והתגייסו, ויחד עם ילדי משפחות חביב מויאל ושפלטר, הפכנו למעין צוות מנצח שארגן את התהלוכות בכמה שנים הבאות עד שהתבגרנו והעברנו את הלפיד לבית חב"ד החדש שנפתח בשכונה.

5. גן ס' סימון

פארק מטופח ושמור על גבול שכונת ס' סימון וקטמון הישנה האליטיסטית, במרכזו היה טנק סורי ששימש כמתקן משחקים לילדים במרכז הגינה. אצלי הפארק הזה זכור בעיקר מתהלוכות ל"ג בעומר שהתקיימו שם לפני שעברו לפארק בית אלישבע. בשכונה לא פעל בית חב"ד של ממש והתהלוכה אורגנה על ידי אנ"ש שהתגוררו בשכונה. משפחות ווייס, שפלטר, חביב ובטח היו עוד שאני לא זוכר או שלא הכרתי ויסלחו לי.

6. אוריאל 5 – משרדי צא"ח ירושלים

איפשהו בקומת ביניים של בית כנסת חב"ד בסנהדריה, שכן משרד צא"ח בירושלים בראשו עמד הרב שלום גמליאל. דמותו הצנומה לבוש בחולצה קצרה וכובע, עם חיוך נצחי על שפתיו הפכה לחלק מתבנית נוף ילדותי.

מבחינתי כילד, הוא האיש שסימל את כל הממסד החב"די. היינו עולים אליו לקנות את החומר למבצעים, סופרים אחד אחד את העלונים המתקפלים של הנחת התפילין, את התמונות של הרבי על רקע הקיר הלבן עם תפילת הדרך והטלפון של המזכירות מאחור, שיחת השבוע שהגיעה לשלשה שבועות קדימה וכשהיה עודף, אפילו פירגנו לעצמינו מדבקה או שניים.

7. מרגלית 303 – תלמוד תורה חב"ד גילה

בדירת גן בקומת מינוס אחת בבניין מגורים בגילה החל לפעול תלמוד תורה חב"ד בגילה. אני אישית לא למדתי שם משום שהייתי גדול מידי, אבל אחי הצעיר היה מאלו שהרכיבו את הכיתה הראשונה. אני זוכר את אבי כמנהל במשרד עם טלפון חוגה צהבהב, ובצוות ההוראה את הרב אייל ברנדווין שלימד בגן, את הרב דוד דהן בכיתה א' והרב בגין קלימי בכיתה ב'. שם הכל התחיל וכל השאר היסטוריה…

8. רחוב חב"ד 53 – בית הכנסת צמח צדק

בית הכנסת העתיק, אליו היינו מגיעים להתפלל לעיתים רחוקות, בעיקר כשאבי היה נתקף בתשוקה פתאומית לתפילה עסיסית בניחוח אותנטי במיוחד. כשהיינו בכושר טוב, היינו יוצאים עם שחר להליכה של כמעט שעתיים ברחובותיה השלווים של ירושלים בבוקר השבת או החג.

הכל התנהל שם באידיש עסיסית ולא הבנתי הרבה, אבל אהבתי להסתכל בדמויות המיוחדות שהרכיבו את המקום הזה. ביניהם הרב שייע יוזביץ שמכר את העליות בקולו הצרוד והעבה, את הרב עדין אבן ישראל שבכל פעם הוקסמתי מהפשטות הקיצונית בה התנהג.

9. בתי אונגרין

חצר ירושלמית עתיקה בלב שכונת מאה שערים. מבחינתנו בתי אונגרין היה 'הבית של הרב וובר'. כתלמידו של הרב משה וובר ע"ה, היה אבי נוסע אליו לעיתים קרובות ואנחנו אהבנו להתלוות אליו. הרבנית מרים ע"ה הייתה מוציאה לנו תמיד עוגיות מתוך קופסת מתכת, מציעה לנו לשתות ולפעמים הייתה גם איזו סוכריה או ממתק אחר.

אחר כך היינו ניגשים לרב וובר הוא היה שואל אותנו שאלות כשהוא מרעיף עלינו לנו סטירות לחי באצבעותיו הארוכות והרכות. אחר כך הוא מחייך באושר, ומברך אותנו בקולו הצרוד והמהיר משהו כשהוא סוטר על לחיינו בחיבה שוב ושוב.

10. בעל התניא 6 – בית הכנסת חב"ד מאה שערים

הזיכרון החזק ביותר שלי מבית כנסת חב"ד העתיק של שכונת מאה שערים, הוא מערב יום כיפור. אחרי שהיינו עושים כפרות בבית, אבא היה מכניס את התרנגולות לשני ארגזים גדולים והיינו עולים על מונית לכיוון השוק של מאה שערים. שם היינו נדחקים בתור לשוחט. אחר כך אבא היה הולך לטבול והיינו מתפללים שחרית בבית כנסת חב"ד ברחוב בעל התניא. האמת, שאני זוכר יותר את הציורים על הקירות והתקרה מאשר את התפילה, אבל בטח כבר ביום כיפור, ה' סלח.

לתגובות: shneorc@gmail.com