סיפורו של החב"דניק שלא ריחק אף אחד…

משיח פרידמן, בית משיח

1.

זה סיפורו של מענדי (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת), חב"דניק תמים שמאד רצה לקרב יהודים, אבל בעיקר רצה ופחד שלא לרחק חלילה אף אחד. כל ימיו היה מתפלל ומחכה: מתי יבוא לידי ואקיימנה, שלא ארחק יהודי מחב"ד היפה.

מענדי נולד וגדל בצל הטראומה הנוראה, מפניה הוחרד כבר בקטנותו, אשר כתוצאה מפרסום והפצת שיחות ועובדות מסוימות או עידודים מסוימים של הרבי – עלולים להתרחק יהודים מחב"ד, רח"ל היל"ת. כרגיל בטראומה, הסברים רציונליים ודוגמאות מהמציאות תפסו פחות מקום. הפחד מילא את התודעה והחרדה אפפה הכל.

הדמונים המבעיתים ביותר מסיוטי הילדות של מענדי, היו אותם 'משוגעים' שמכריזים יחי אדוננו ומפרסמים שהרבי הוא מלך המשיח בכל מקום אליו הם מגיעים. דגלי משיח שהתנפנפו בחוצות, מדבקות ופוסטרים עם תמונת הרבי והכיתוב 'משיח' בהם נתקל בנסיעותיו בכבישי הארץ, גרמו לו להתקפי-חרדה, טנקי המבצעים כמו גם האוטובוסים ומוניות השירות שנשאו שלטי פרסום משיח – הפחידו אותו יותר מתאונות הדרכים.

פליירים, חוברות ועלוני הסברה וספרים 'משיחיים' תמיד זרו בו אימה. אך את שׁוֹק חייו קיבל מענדי כאשר גילה לפתע את הוידיאו בו הרבי מעודד את שירת החסידים 'יחי אדוננו'. "איך זה ייתכן?! כיצד מעודד הרבי את השיר המרחק הזה? ועוד בפומבי, לעיני מצלמות הטלוויזיה…" שאל מענדי הנסער את מחנכיו והוגי-דעותיו.

כאילו לא די בכך, באותם ימים גילה מענדי את הספר "בשורת הגאולה", שיצא לאור בשנת תשנ"ג "בהסכמת כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א" והזדעזע עד עמקי נשמתו. בנקודה זו החל 'משבר גיל ההתבגרות' שפקד את מענדי בתקופת המעבר מישיבה קטנה לישיבה גדולה.

מענדי צלח את המשבר. הוא קיבל, השתכנע והפנים את התשובות וההסברים שסיפקו לו המשפחה, החברים והמשפיעים ועם הזמן ייצב את דעותיו והשקפתו. הוא הבין ש'נ"ג-נ"ד' היתה תקופה קשה ומורכבת, ואיננו יכולים להסיק מסקנות על סמך אירועים שהתרחשו באווירה המבולבלת ששררה אז.

מ'בין השורות' ומרוח הדברים הוא קלט שגם 'נ"א-נ"ב' היתה תקופה לא לגמרי נורמלית וגם ממנה יש זיכרונות, ציטוטים ועובדות שעדיף להדחיק ולהשכיח, כי בשביל מה סתם לייסר את המצפון?… את החלל שנפער בשאלות שנותרו ללא תשובות – מילאו שוב הטראומות ופחדי הריחוק, שריפאו כל  הטלת ספק והשתיקו ביעילות כל מחשבה עצמאית.

באותה תקופה למד מענדי להכיר ולהשתמש במקש ה-'Delete' המהיר והיעיל ששמו "באופן המתקבל". זהו מקש מדהים, הסביר לו חברו המבין בטכנולוגיה זו, הוא מאפשר לך להשתמש כאוות נפשך בצמד המילים הללו "באופן המתקבל" שמקורם בדברי הרבי עצמו (ועזוב כרגע מה ההקשר ולמה הכוונה…) כדי למחוק מתודעתך ולנקות ממצפונך כל שיחה והוראה של הרבי, שעלולים לדעתך לרחק או לא למצוא חן בעיני מישהו…

כלל חשוב נוסף למד מענדי מפי גדולי המומחים בתחום פחדי הריחוק: כאשר בכל זאת עוסקים, מדברים, מפיצים חוברת או מפיקים סרטון בנושא הגאולה והמשיח – יש להשתדל למעט ככל האפשר, ומה טוב – לא להזכיר בכלל את הרבי, כדי למנוע מראש אסוציאציות מביכות ומרחקות.

2.

בחלוף השנים, מענדי 'השתפשף' היטב בתחום מניעת ריחוק היהודים מחב"ד. פחדי הריחוק הלכו וגברו, במקביל לתרופות ההרגעה שהלכו והשתכללו. אט אט הוא הבין כי לא מספיק למחוק ולהעלים כליל את 'נ"ג-נ"ד' וגם לא די בהדחקת וצנזור חלקים נרחבים מ'נ"א-נ"ב'. מתברר כי לא רק השנים האלו ולא רק הנושאים הללו – מרחקים יהודים מחב"ד.

לדוגמא, נודע למענדי, שהתנגדות חב"ד לרעיונות הציונות והתנזרותה המוחלטת מסמלי ודגלי המדינה – מרחיקה ממנה ציבורים רחבים בארץ הקודש. אם כך, חשב מענדי לעצמו, כדאי להתאמץ להעלים ולטשטש את דעת הרבי גם בתחום זה. שווה להנמיך את ההקפדה בנושא ולפעמים מותר גם קצת להתפשר ולעגל פינות… העיקר שלא לרחק יהודים ח"ו.

הוא גילה גם שבאופן כללי, הקנאות החב"דית הזו שבכל אירוע וכל סיטואציה רצים לבדוק מה הרבי אומר על זה ואז מתעקשים לעשות בדיוק כך – די מיותרת ומזיקה. היא לא מקרבת אף אחד וסתם מרחקת רבים וטובים. "זה פשוט יצר הרע הקנאות הזו, נו ברור שהרבי נגד אירועים מעורבים וכדו', אבל בכל כלל יש יוצא מן הכלל, והרבי בטח לא רוצה שיתרחקו יהודים".

מענדי תמיד בגישה מאד חיובית: לקרב, לאחד, לחבר וללכד. הרי זה העיקר ויודעים מה, זה גם מה שיביא את המשיח (איך הכנסתי להם, אהה…) ואם צריך לפעמים, למען האחדות והקירוב והחיבור הנפלא של כל היהודים – אז מותר קצת פה ושם להתגמש, לזרום ולטאטא מתחת לשטיח, משום דרכי שלום.

וכי שכחתם ש"ליובאוויטש" תרגומה "עיר האהבה"? אז למה דווקא להתעקש על עקרונות וליצור מחלוקות ופירוד?

3.

את הלהט וה'קאך' החסידי שבער בקרבו, הפנה מענדי להפצת אורה של תורת החסידות. כמובן, גם זאת הוא עשה תוך הקפדה מיוחדת שלא לרחק חלילה אף אחד. שעות רבות השקיע בבחירת הנושאים והקטעים אותם יפיץ וילמד עם מקורביו. הוא הכין היטב את השיעורים וההסברים כדי שחלילה לא תיפלט מפיו אמרה או ציטוט שעלול להישמע כ'קיצוני' או 'התקשרותי' מידי.

בסיסמת "בשמי או שלא בשמי" נצעד באון, זמזם מענדי לעצמו וחשב, מה היינו עושים לולי ההוראה הנפלאה הזו? אמנם קצת חבל שיש בה גם 'יניקה לחיצונים' עם הנתינת מקום לאפשרות 'בשמי'. אבל נו, לא נורא, נתמודד גם עם זה. נצעק ונדגיש מספיק חזק את המילים האחרונות, עד שלא ישימו לב למילה הראשונה.

אך עד מהרה הוא נוכח לדעת שזה לא ממש הולך. חסידות חב"ד מזוהה מידי עם הרבי מלובביץ', וכשהוא לא מוזכר על ידי מוסר השיעור – בסוף זה מגיע מקהל המאזינים, שתמיד יתעניין ויבקש לשאול ולברר דווקא את הנושאים מהם כל כך ניסית להתחמק…

בשלב זה, הגיע הגילוי שהפך את מענדי למקצוען של ממש בתחום מניעת ריחוק היהודים מחב"ד. הוא הצליח לאתר את 'גורם הריחוק' העיקרי: יחסם של החסידים לרבי, כנשיא הדור, כמשה שבדור וכנביא הדור. היחס לרבי כאיש האלוקים, העומד בין הקב"ה ובינינו ומעביר את החיות האלוקית, הגשמית והרוחנית, לכלל הנבראים – הוא הוא שורש ומקור בעיית הריחוק בדור השביעי.

אז מה עושים? מתחילים בניסיונות לשינוי התודעה. אמנם יהיה קשה לטשטש ולעקור סטיגמה בת עשרות שנים, אבל מה לא נעשה כדי למנוע ריחוק יהודים… ישבו מענדי וחבריו על המדוכה, שלושה ימים ושלושה לילות בהם דנו בשאלת המפתח:

כיצד נוכל להפוך את הרבי, בתודעת הציבור הכללי (שאט אט תטפטף ותשפיע גם על התודעה החב"דית) מאיש אלוקים קדוש ונשגב, נביא ונשיא ומשה שבדור – לדמות מנהיג חכם וכריזמטי, שרכש ידע עצום בתורה לצד השכלה מרשימה במדע, אדם רחב אופקים וברוך-כישרונות, אוהב ישראל וידידותי לסביבה?

את אחד הפתרונות לשינוי התודעה – מצאו מענדי וחבריו בהוצאת ספר המציע לקורא הישראלי (במקביל לספרים בשפות נוספות) לגלות את סודו של הרבי מלובביץ' – שאינו אלא אדם כמונו, אשר רק כישורים, ידיעות, עמדות השפעה ופעולות טכניות מבדילות בינינו לבינו. על פתרונות נוספים, הם עדיין שוקדים בימים אלו.

4.

ככל הנראה, מענדי וחבריו ימשיכו לצעוד בדרכם זו. בכל התיאור שנכתב לעיל, אין חלילה שום כוונה לפגוע בהם, או לזלזל ולו בשמץ מפעולותיהם הטובות ומעבודת הקירוב הנעשית על ידם.

אבקש רק לשאול את השאלה היחידה שעוד נותרה פתוחה בדרכם: היכן, אם בכלל, הם יעצרו? על אילו עקרונות הם עוד יתפשרו? עד היכן יתקפלו וייסוגו מעמדותיהם מפני פחד הריחוק המשתק? האם יגיע הרגע בו יכריזו "עד כאן" ויתייצבו בגאון על עמוד שידרתם ודעתם? ימים יגידו.

ובכל זאת, טרם נסיים נרשה לעצמנו להזכיר להם את דברי הרבי בשיחת ליל ב' דחג הפסח תשי"ד: "דורשים תמיד, שיש לקרב את כולם, מבלי להתחשב במי מדובר. אבל יש לזכור תמיד שלא "לסגת" בעצמו ("מען זאָל אַליין ניט אָפּטרעטן"), והקירוב שמקרבים את הזולת צריך להיות בלי שום פשרות חס ושלום בתורה ומצוות. וכהפתגם הידוע, שכאשר אדם טובע רחמנא לצלן, חייבים להצילו, אבל צריך ליזהר שלא לטבוע בעצמו ח"ו.

וכמדובר פעם בפירוש דברי המשנה "הוי מתלמידיו של אהרן כו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – שיש בזה שתי הוראות: א) יש לקרב את כולם, אפילו "בריות" (כלומר: אלו שאין להם זכות אחרת, מלבד זה שהקב"ה בראם); ב) אופן הקירוב צ"ל "ומקרבן לתורה", לא להתאים את התורה לפי רוח הבריות, חס ושלום, אלא אדרבה, לקרב את הבריות לתורה – "תורה תמימה" בלי שום פשרות, וכן בנוגע למנהגי ישראל, שהרי מנהגי ישראל תורה הם.

. . ובהנוגע לטענה: מה רע בכך ("וועמען אַרט דאָס") אם יוותר על חוט השערה, כיון שעי"ז ירויח את העיקר? – שתי תשובות בדבר:

א) אפילו הי' זה ודאי, שעי"ז תהי' תועלת הכי גדולה בקירוב ישראל לאביהם שבשמים – הרי בנוגע לענינים כאלו נאמר: "אל תהי צדיק הרבה". לא צריך להיות ירא-שמים יותר מהתורה עצמה. כיון שע"פ שו"ע אסור הדבר – לא צריך להיות ירא-שמים יותר מהשו"ע, ואין צורך לדאוג לקירוב יהודים ליהדות יותר משהתורה עצמה דואגת לכך.

. . ב) כל האמור הי' נכון אפילו אם היו יודעים בוודאות שהנהגה מסוג זה מביאה לתועלת חשובה. אבל האמת היא, שמכיון שענין זה אינו ע"פ תורה – ברור שלא יביא שום תועלת, אלא אדרבה – קלקול". 

לתגובות הערות והארות: mf7709@gmail.com \ 053-820-6628