לא למנהגי כ"ח ניסן • אחרון חביב

שניאור חביב, בית משיח

א.

כבר שנה שניה שאני עושה סעודת משיח בבית כנסת מרוקאי גדול ויפה. אשתקד, מיד אחרי מנחה ברחו כולם לסעודה שלישית בבית ונשארתי עם קומץ עקשנים שנשארו עם החב"דניקים לסעודה של המשיח. לקראת ערבית החל השולחן להתמלא ועד תפילת ערבית כבר ישבו סביב השולחן למעלה משני מניינים, אלא שאז היינו חייבים לסיים משום שאז הגיע הרב והורה על תפילת ערבית מיידית. תמו טקסי סעודת המשיח החלה סעודת המימונה.

השנה, אולי כיון שחג היה ולא שבת, נותרו מרבית המתפללים בבית הכנסת ושמחו ליטול ידיהם לסעודה שהוכנה מבעוד מועד ובטוב טעם על ידי הגבאי המסור ובחסות המשיח. אנחנו הבאנו את המצות והיין, שאר התפריט היה על פי מיטב מסורת יהדות מרוקו…

אחרי כמה לחיים ומילות ברכה, דיברתי על סעודת משיח, על שורש המנהג, על הרעיון שלו ועוד אי אלו עניינים הקשורים לאמונה בביאת המשיח ולגאולה השלמה והקרובה.

בינתיים הרב שישב עד אז על מקומו והגה בספר, החל להתקרב לשולחן, והמתפללים מיהרו לתת לו מקום של כבוד בראש השולחן. עשינו הפסקה קצרה, שרנו כמה שירים וניגוני חב"ד עממיים ואז סימן לי אחד המתפללים לתת לרב את רשות הדיבור. כמובן שעשיתי זאת מיד, והרב, יהודי מבוגר והדור פנים, זקן לבן ארוך ועיניים טובות, חבוש במגבעת רבנית פתח בדברים.

ביד אמן ובכשרון שאל הרב כמה שאלות, הביא משלים, סיפר סיפורים, ולבסוף הסביר ענה והתיר את הסבכים בטוב טעם להנאת המתפללים המרותקים.

אלא שככל שהדברים הלכו והתבהרו, אני ישבתי משתומם מתוכנם. נקודת הדברים בקצרה התבססה על הגמרא במסכת שבת המפרשת את הפסוק בתהילים 'טוב לי יום אחד בחצריך מאלף'. הגמרא מספרת שכששמע דוד שעתיד להיפטר בשבת, ביקש להסתלק ביום ראשון, ומשסירב, ביקש להקדים ליום שישי, אז אמר לו ה' "טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שיקריב בנך שלמה".

הרב הרחיב בתיאורים על המעלה המופלאה של לימוד התורה אפילו על פני אלף קרבנות. משמעותם הפשוטה של הדברים הייתה שאם יש לנו את לימוד התורה אז לא צריך ח"ו את בית המקדש משום יום אחד של לימוד תורה, שווה יותר מאלף עולות בבית המקדש.

הרב סיים את דבריו וחתם בכמה משפטים בסגנון של 'זכינו שאנחנו נמצאים עכשיו בסעודת המשיח שתיקן הבעל שם טוב הקדוש, וזה הזמן לחזק את האמונה בבית המשיח ונזכה לביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן'.

הסתכלתי על הקהל, ניסיתי להבין מהבעות הפנים האם מישהו חש בסתירה מיניה וביה שבדרשה המרתקת, סקרתי את פני הציבור אבל הם הנהנו בראשיהם בהתפעלות תוך ניגוב המצה בחומוס מזיגת כוסות קולה ומיץ ענבים והעברת צלחת הטונה מיד ליד.

אני כמובן שלא נשארתי חייב, המשכתי בנושא של לימוד התורה, תוך פרגון לרב 'שדיבר בהרחבה על העניין של לימוד התורה' וניסיתי שוב לחבר את זה לגאולה ועד כמה כדי לצפות לגאולה, אנחנו חייבים להרגיש את החיסרון של הגאולה גם בלימוד התורה.

אבל הדרשה הזו לא עזבה אותי גם בימים שאחרי. לא הצלחתי להבין האם הייתה כאן מזימה מכוונת ומתוחכמת של הרב, סוג של עקיצה זדונית מעל או מתחת לראשי הקהל, או שמא גם הרב עצמו לא התכוון למה שאמר. הוא פשוט התבקש לדבר בהפתעה, הוא 'גיגל' במוחו עניינים שזכר הקשורים לגאולה ובצורה אסוציאטיבית לגמרי, עלה לו הווארט הזה. בעיניו זה התקשר יפה עם משיח, גאולה, בית מקדש, שלמים, עולות, שלמה המלך ודוד אביו מלכא משיחא והוא הלך על זה.

לא יודע אם זו דמותו ההדורה של הרב או עיניו הרכות והטובות, משהו גרם לי ככל שעבר הזמן לדונו לכף זכות ולחשוב שאכן גם הוא לא התעמק במשמעות הדברים שנשא. הוא דיבר מפני הציווי, והעיקר שזה היה הנושא בערך פחות או יותר.

ב.

שבוע לאחר מכן, בבוקר כ"ח ניסן נכנס אחד התלמידים לכיתה לבוש בבגדי שבת. אחד החברים שאל אותו לכבוד מה הוא הגיע בבגדי שבת? לכבוד כ"ח ניסן הוא אמר בפשטות.

לא שיש לי משהו ח"ו נגד לבישת בגדי שבת בכ"ח ניסן, אדרבה בעיני זה היה מקסים והערצתי באותו רגע את ההורים היחידים בכיתה שחשבו איך לתת תחושה לבן שלהם שזה לא יום רגיל ושלחו אותו לתלמוד תורה בבגדי שבת.

בתפילה, תוך כדי שירה בקול עם התלמידים עברתי ברפרוף שוב על השיחה של כ"ח ניסן. רציתי לדבר על כך אחרי התפילה. ומשום מה, כשהגעתי לנקודה של 'מפני הציווי', עלה לי שוב דמותו של הרב המרוקאי שנשא דרשה מאלפת, שריתק את הקהל בכישרון רטורי לא מבוטל – אבל מפני הציווי, ופספס לגמרי את הנקודה.

דיברתי פעם עם חבר טוב, שליח חשוב שחי ומנסה כל הזמן להחיות את סביבתו בענייני גאולה ומשיח, ביקשתי לראיין אותו בקשר לכ"ח ניסן. 'זהו, הגיע יום הזיכרון למשיח'? הוא אמר לי אז בכאב מריר.

כל הרעיון של כ"ח ניסן הוא שלא יהיה מפני הציווי. כ"ח ניסן הוא לא 'יומי דפגרא' חדש של הדור השביעי. הוא יום של תביעה, קריאת השכמה, אסור שזה יהפוך ליום שיש בו 'מנהגי כ"ח ניסן'. כלומר אין בעיה שישבו ויתוועדו ויתכנסו ויטכסו ויתעוררו, רק שזה לא יהיה שוב 'מפני הציווי'.

המצב ההפכי ל'מפני הציווי' זה 'מוסר את העניין אליכם'. מפני הציווי זה לעשות בלי לחשוב, ועוד יותר גרוע – בלי להרגיש. בכ"ח ניסן הרבי מוסר את העניין לנו. התביעה, הזעקה, הבקשה, התחינה, העצה שמטכסים צריכים לבוא מבפנים, מהלב, מהרגש מהמוח שלנו, מתחושה פנימית חזקה ועמוקה שאי אפשר ככה להמשיך.

ועל זה צריך לעבוד.

לתגובות: shneorc@gmail.com