וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ – אֵין לְהָשִׁיב!

משיח פרידמן, בית משיח

1.

ככה זה אצלנו ביהדות, כמו כביש חד-צדדי, לא חוזרים אחורה. גם אם נתקענו בפקקים ובקשיים, עוצרים לתדלק וממשיכים בנסיעה. אפילו אם הרכב הלך לעולמו, הדרך עוד נשארה והכיוון לא השתנה. אז תמצא לך את הטרמפ או האוטובוס המתאים ותמשיך אל היעד, כי מלחזור אחורה – לא תגיע לשום מקום.

בתולדות עמנו, נתקלנו לא פעם בהצעות הללו: לסגת, לחזור אחורה, לשוב למקום הישן והמוכר ולא להסתכן בהתקדמות למקום החדש והמאתגר. אבל ברוך ה', אף פעם לא שעינו לעצתם. האינסטינקט הבריא של עם ישראל – להמשיך ולצעוד קדימה – תמיד ניצח בסופו של דבר. רק כך הגענו עד הלום.

זה התחיל מיד עם היותנו לעם, ימים ספורים אחרי שיצאנו ממצרים, עמדנו על שפת ים-סוף כשהמצרים שועטים לעברנו מאחור וגלי הים שוצפים וגועשים לעברנו מלפנים. כבר אז הגיעה ההצעה לחזור אחורה, למצרים. לשוב לגלות ולעבודת הפרך.

השכנועים לנסיגה המתבקשת החלו להתפשט בקרב היהודים, משה רבינו כבר הספיק להודיע להם חד-משמעית את ציווי ה' "ויסעו", אבל ההתלבטויות נמשכו… ואז קפץ המשוגע הזה, נחשון בן עמינדב וזינק אל הים. לא היו לו הסברים מלומדים ומנומקים, הייתה לו רק הנחה אחת פשוטה: משה אמר להתקדם, אז מתקדמים!

יכולנו לחשוב שאז נפתר הפרדוקס לתמיד, וכי מה מסובך בנוסחה הזו? מצרים שייכת לעבר, מתן תורה הוא העתיד ולחזור אחורה – לא בא בחשבון.

אבל הפעם הבאה לא איחרה לבוא, עם שובם של המרגלים, שהוציאו דיבת הארץ רעה – שוב עלתה ההצעה "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה". אמנם הסיפור הזה נגמר בעונש חמור ונורא, בבכיה לדורות ובעיכוב רציני של הכניסה לארץ. אך בחסדי ה' לא חזרנו חלילה אחורה – למצרים, אלא התקדמנו וכבשנו את ארץ ישראל.

2.

"כיוון שהתחלת – אל תפסיק! ואדרבה, לכשתצא תאמר עוד יותר" כך השיבו הבעש"ט והמגיד לשאלת תלמידם וממשיך דרכם – האדמו"ר הזקן, בעת ביקורם בתאו שבבית המאסר, אליו הושלך עקב הקטרוג שהתעורר כנגד הפצת תורת החסידות על ידו.

במילים אלו, שוב סומנה הדרך, דרכה האותנטית של היהדות והחסידות: אף פעם לא חוזרים אחורה, צועדים רק קדימה. את העיקרון הזה לא יצליחו לשבור לעולם. מאסרים, גזירות וקטרוגים, העלמות והסתרים נוראיים. שום דבר לא יסיג אותנו לאחור. כי יש לנו יעד ברור ודרך סלולה וחד-צדדית – קדימה.

בזה אחר זה, הצעידו אותנו רבותינו נשיאנו, הורידו את השכינה רקיע אחר רקיע – עד לדורנו השביעי, בראשיתו התווה הרבי את היעד: "וזה תובעים מכל אחד ואחד מאיתנו דור השביעי, דכל השביעין חביבין . . שנמצאים אנחנו בעקבתא דמשיחא, בסיומא דעקבתא, והעבודה – לגמור המשכת השכינה, ולא רק שכינה כי אם עיקר שכינה, ובתחתונים דווקא".

וגם הפעם היו חסידים שהציעו לסגת אחורה, התעקשו לשוב לעבודת הדור השישי, או לחזור להתענג על מנעמי תורת הדור החמישי. כי מה יש לאבירי החכמה, בינה ודעת לחפש בדוכני תפילין ברחובה של עיר, בביקורי-בית לרישום ילדים ובתליית מודעות וחלוקת עלונים?

שלא לדבר על הווליום הצרחני ומחריש האזניים ועל הססגוניות הצורמת של ה'טנקים' – 'חיצוניות' בלתי נסבלת ובלתי מתקבלת על דעתם של חסידי טרום-דור-השביעי, שלפתע שפשפו את עיניהם בתדהמה בראותם את ה'טנקיסטים' הופכים לדמויות ההוד של ליובאוויטש ועולים אחר כבוד לקבל מהרבי חבילות דולרים לחלוקה לציבור – והם, זקני החסידים, מצטופפים בתור לקבל דרכם את הדולר.

בפעם המי-יודע-כמה נספר כאן את סיפורו של החסיד ר' איצ'קה גנזבורג ע"ה, על כמה מזקני החסידים שבאחת השנים הראשונות לנשיאות, כתבו לרבי מכתב באורך שבעה עמודים בו פירטו והסבירו עד כמה הדרך בה מתווה הרבי את פעילות ההפצה והקירוב אינה רצויה (רח"ל) – על כך השיב להם הרבי בשלושה מילים "ושכבת וערבה שנתך"…

הכיוון – קדימה, תמיד היה ונשאר, אך בדור השביעי – הקצב הוגבר והמהירות הוכפלה. כבר אין זמן להתווכח ולענות ולשכנע את הזקנים (בפספורטם או בנפשם) המקרטעים מאחור. עם כל הכבוד, לא יתכן לעכב בשבילם דור שלם. אז מברכים אותם בשינה ערבה וממשיכים לדהור קדימה. בסוף גם הם יתעוררו ויגיעו.

3.

וככל שעולים ומתקדמים במעלה שנות הדור השביעי – מתקרבים אנו לקראת גילוי זהותו של הרבי שליט"א כמלך המשיח. הגילוי מגיע בהדרגה, שלב אחר שלב, אך הכיוון הוא, כרגיל – קדימה ורק קדימה, לעבר היעד – הגילוי. אף פעם לא לאחור.

בחלוף שנה מהתוועדות ש"פ בראשית תשמ"ה בה זעק הרבי כנגד דיבורים, ניגונים וענייני דפוס שגרמו לריחוק יהודים מחסידות – בשיחת ליל שמחת תורה תשמ"ו, קובע הרבי את ה'משנה-אחרונה' בנושא: "נשיא הדור הוא – "משיח" . . ולא תהי' שום תרעומת ("איך וועל ניט האבן קיין פאריבל") אם יפרשו "משיח" כפשוטו, משיח צדקנו, מכיון שכן הוא האמת – שנשיא הדור הוא משיח שבדור".

מאז ואילך, בשיחות משלהי שנות המ"מים אנו נתקלים שוב ושוב בביטויים הללו " . . שכל חסיד מאמין באמונה שלימה שהרבי שבדורו – בדוגמת נשיא דורנו – הוא הוא המשיח" (ליל ה' דחגה"ס תשמ"ז), ו"יש לנו מיד "מנחם שמו" שזה מוסב על משיח צדקנו ויש לנו מיד "מראה באצבעו ואומר זה" הנה מנחם משיח צדקנו . . " (ב' מנחם-אב תשמ"ט) ועוד.

אך בהגיענו אל ה"שנה שמלך המשיח נגלה בה" כבר לא מדובר עוד בטפטופי רמזים ורסיסי ביטויים וגילויים. כי כשמלך המשיח נגלה – הוא פשוט נגלה, זהותו כבר נחשפה לציבור ואין עוד טעם להסתירה.

בעידן שאחרי ההכרזה המפורשת "ענווים, הגיע זמן גאולתכם!" ובטח אחרי ההסבר בקונטרס בית רבינו שבבבל ש"גג בית המקדש" הוא 770 – אבדה לחלוטין תקוותו של החב"דניק שעוד תכנן כיצד להתחמק מלהודות בזהות המשיח. זה כבר לא ילך. השיחות הוגהו, נדפסו והופצו. "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב".

מכאן אפשר רק להתקדם, וזה מה שקורה בשטח: הרבי מקבל 'פסקי דינים' על זהותו כמשיח, מעודד שירת 'יחי אדוננו', מברך "ויקויים בהם מי שיש לו מאתיים רוצה ד' מאות" בקשר להחתמות על קבלת מלכותו (מענה לר"ד נחשון, כסלו תשנ"ב) ומוודא שנשי חב"ד בלונדון "בטח עומדות בקשר עם נשי חב"ד תחיינה דכאן לדעת על דבר חגיגתן לאחרונה" – כינוסם לקבלת המלכות.

4.

ואז מגיע כ"ז אדר ראשון תשנ"ב… למכה הזו, שהלמה בחוזקה בחסידים הנדהמים, הקדים הרבי שליט"א את הרפואה וההבהרה, במילותיו המאירות שנאמרו שבוע קודם לכן, בהתוועדות ש"פ כי-תשא, מילים המתארות ומגדירות במדויק את התקופה שהחלה אז, שלצערנו מתארכת ונמשכת עד היום הזה:

" . . נעשית ירידה לפי שעה (על דרך מה שנאמר "רגע קטן עזבתיך") ובחיצוניות (רק למראה עיניים), בכדי להביא את העליה שלא בערך, ולא רק עליה לרגע קטן (כנגד "רגע קטן עזבתיך"), אלא עליה נצחית שאין אחריה הפסק כלל . . בגאולה האמתית והשלימה". הבנתם? לא שום שינוי כיוון ולא נסיגה אחורה, רק העלם חיצוני וזמני אצלנו בלבד ולא אצל הרבי חלילה…

אכן, מגמת גילוי זהות המשיח לא נחלשת בכ"ז אדר, אלא בדיוק להיפך – נמשכת ומתגברת, כפי שניתן להיווכח במאורעות י"א ניסן באותה שנה.

לקראת יום זה נכתב ונחתם מחדש פסק-הדין ההלכתי הקובע כי "בכ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש נתקיימו בפועל כל התנאים המנויים ברמב"ם", ולכן הרי הוא "בחזקת שהוא משיח". במעמד רווי הוד הוקרא הפסק בפני הרבי, בפתח חדרו הקדוש, אחרי הברכה המסורתית של החסידים לרגל י"א ניסן.

גם בארץ הקודש הוקרא פסק-הדין בחגיגה המרכזית לרגל שנת הצדי"ק, שהתקיימה בהיכל 'יד אליהו' בתל אביב בהשתתפות אלפים רבים מישראל, שהכריזו בהתרגשות 'יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד'. הייתה זו הפעם הראשונה בה נאמרה והוכרזה זהותו של הרבי שליט"א כמלך המשיח, בכינוס לכלל הציבור.

השנה הבאה, תשנ"ג – הציבה את הרף הגבוה ביותר, בעידודו הנמרץ של הרבי שליט"א. משיירת הטנקים בסיסמת 'ברוך הבא מלך המשיח', דרך מודעות הפרסום תחת הכותרת 'יחי המלך המשיח' בעיתונות הכללית ועד למעמד ה'סאטעלייט' הנשגב, בו הבקיעה הכרזת העם למלכו 'יחי אדוננו' את פסגות הרייטינג הטלוויזיוני העולמי.

אם עוד נותר מישהו שעמד אז על שפת הים של פרסום זהות המשיח – בא הרבי שליט"א בכבודו ובעצמו ביו"ד שבט תשנ"ג, העביר אותו מעל הים ושרף את הגשר אחריו. בזה נגמר הסיפור. גם אם מאד נרצה, אין דרך חזרה.

והרבי ממשיך קדימה, לעבר היעד. שום דבר לא ישנה את הכיוון, ההגה הזה תקוע על מקומו ללא יכולת לזוז ודוושת הגז סחוטה עד הקרקעית מבלי אפשרות לעצור. כ"ז אדר השני, ג' תמוז וגם חצי יובל שנים שחלפו – לא יסיטו אותנו מהדרך ולא יסיגו אותנו לאחור. נמשיך יחד עם הרבי, בכביש החד-צדדי, לגאולה האמיתית והשלימה.

לתגובות הערות והארות: mf7709@gmail.com \ 053-820-6628