הרהורים בעקבות גל הצ'ארידי האחרון

שניאור חביב, בית משיח

1.

שוב יש גל של צ'רידי. במחשבה מהירה, בלי לבדוק היה לנו קמפיין התרמה לבית התבשיל בקרית יובל, לתלמוד תורה בבני ברק, לבית חב"ד נהריה, לעמותת ליובאוויטש פמילי, לחב"ד בקמפוס, לעלון לקראת שבת וממש תוך כדי כתיבת השורות אני מקבל הודעה על הקמפיין של חב"ד חדרה ועל עוד אחד שמתבשל ממש בימים אלו. וזה רק מה שאני יכול לשלוף ככה במהירות מהזיכרון. לא חולפים כמה ימים ולפעמים זה אפילו כמה פעמים ביום, מבלי שמקבלים שיחת טלפון מבחור נמרץ או נערה מתנדבת בבקשת סיוע למוסד כלשהו. שהרי כבר אמרו חז"לינו צדיקים אין להם מנוחה לא בזה ולא בבא.

כמספר הקמפיינים וחברות הפקתם כך מספר שיטות השיווק והשכנוע. עם מכפלה של ארבע ושל שניים ובלי מכפלה, עם יעד ובלי יעד, יום אחד, שלשה ימים, שבוע, עם כסף חזרה, בלי כסף חזרה ועוד.

אז אולי קצת נדנדו לכם ובטח גם ימשיכו, כי הגל כנראה לא עומד להסתיים. אבל בעיני התופעה הזו היא מדהימה. לא בסופרלטיב, באמת. משום שאם זה קורה פעם ועוד פעם ועוד פעם סימן שזה עובד. טוב, אולי לא לכולם זה עובד חלק כפי שזה נשמע, וסביר להניח שמושקעת הרבה מאוד עבודה של מנהלי המוסד מאחורי התרומות הגדולות שפתאום צצות בעשר דקות האחרונות ומקפיצות אל היעד. אבל אין ספק שזה עובד, שאנשים תורמים.

והעובדה הזו מרגשת משום שכאשר עולים קמפיין ועוד קמפיין, ומדובר בסכומים לא מבוטלים, וברוך ה' הם מצליחים להגיע אל היעד, זה אומר עלינו משהו כחברה, כקהילה כחסידים של הרבי. ואין ספק שהרבי יכול להיות גאה שאלו חסידיו.

2.

השבת, בהתוועדות שאחרי התפילה בקהילת חב"ד באלעד, קם הרב סרן בצלאל ליפסקר קצין המבצעים של הקהילה וביקש שכל מי מי שטרם נרשם למבצע פורים שיעשה זאת בהקדם. הוא מנה לפחות עשרה מקומות בסביבות אלעד אליהם יצאו אברכים למבצעים בחג הפורים בתיאום עם השלוחים בסביבה. איש לא מינה אותו, אין לו תואר או משרה. מעבר למינוי שקיבל מהרבי להיות שליחו הרשמי של בורא עולם ולהביא את שמחת החג ליהודים בכל מקום שניתן והוא לקח את התפקיד הזה ברצינות.

בכמה הזדמנויות כתבנו כאן בעבר על התודה העצומה שאנחנו חבים לרבי על חג הפורים שהוא סידר לנו. אין ענין לתאר שוב את חג הפורים במגזרים אחרים, מי שדווקא מעוניין יכול לחפש את הטורים של חגי פורים קודמים. אולם חג הפורים שלנו הוא לא רק חג של יין ומשתה וצלופנים מרשרשים ומושקעים מלאים בשוקולד ודבק חם, אלא חג של נתינה, של מחשבה על יהודי שני, של זיכוי במצוות ושל הבאת שמחת החג לכל יהודי עד דלא ידע אם הנטילת ידיים לסעודה הייתה לפני השקיעה או ח"ו לאחריה.

3.

באחת ההרצאות של המרצה המוכשר ואיש האשכולות הרב מענדי ערד, הוא מדבר על שמחת חודש אדר. ביד אמן ובכישרון הוא מוביל את הקהל למסקנה ששמחה אמיתית היא שמחה של נתינה. של עזרה לזולת, של הושטת יד ומחשבה על יהודי שני. לא מזמן שמעתי ממנו רעיון חזק שמופיע בתורת הרבי.

כולנו מכירים את אמרת חז"ל שגם נפסקה להלכה בהלכות צדקה 'כל הפושט יד נותנים לו'. כולנו מכירים את הפשט הפשוט של הדין הזה, שכל מי שפושט יד ומבקש צדקה, צריכים לתת לו משהו. השולחן ערוך מדבר על תרומה מכובדת שצריכים לתת כאשר מדובר במכר, באיש הקהילה או בעניי העיר, לעומת הלך אינו מוכר שאסור לשלחו בידיים ריקות וחייבים לתת לו לפחות משהו משום 'כל הפושט יד נותנים לו'. (כל מי שיוצא לו לעבור בריכוזים החרדיים בחג הפורים נתקל בתופעה של חיבור שני הדינים הידועים 'כל הפושט יד נותנים לו' ו'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני').

אבל לרבי יש פירוש אחר. כל הפושט יד, לא כל מי שמבקש, אלא הפושט יד לתת. כל מי שפושט יד כדי לתת צדקה, נותנים לו. נותנים לו משמיים הרב יותר ומידו המלאה והגדושה של בורא עולם.

אז בפעם הבאה שיצלצלו אליכם תזכרו – כל הפושט יד, נותנים לו.

פורים שמח

לתגובות: shneorc@gmail.com