בעקבות האסונות האחרונים: די להצתה!

שניאור חביב, בית משיח

1.

די! אי אפשר יותר!

את הפרשה הקודמת סיימנו בזעקה המהדהדת לבורא עולם שפרצה בכנות מליבו המורתח של אבי האומה 'למה הרעות לעם הזה'? ועל ימים ובשורות כאלו הרבי תובע שנזעק גם אנחנו 'למה הרעות לעם הזה'? עד מתי???

שבר על שבר הושברנו, המציאות הגלותית ההזויה עולה על כל דמיון, משפחת השלוחים והחסידים מלווה את יקיריה לוויה אחרי לוויה, הרבנית פנינה קוצר שכל כך הרבנו להתפלל עליה בשנים האחרונות וזמן קצר לאחר מכן הרב שלום דובער גורליק, מציאות איומה שלא זכורה אפילו לזקני שמגר.

קשה לכתוב בשעה כזו כאשר מסעות ההלוויה טרם החלו, בטח שלא להפליג למחוזות המליצה וההספד. הדבר היחיד שעולה עכשיו ובכל העוצמה היא זעקה כואבת מלב פצוע – די! די למחלוקת, די לפירוד הלבבות, די לשנאה!

אי אפשר לנתק את האסונות ממה שהתרחש כאן בשבועות האחרונים. כבר היינו יותר מידי פעמים בסרט הזה – 'כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש…' האש יוצאת, הקוצים מוליכים אותה למחוזות אחרים, גורמים לה להתפשט, ללכך את השדות, והתוצאה: ונאכל גדיש.. גדיש הם הצדיקים כמו שאומר רבי שמעון בר נחמני במסכת בבא קמא.

2.

אני לא משלה את עצמי, אנחנו עדיין בגלות. למרות שאנחנו בערב שבת אחר חצות, ובזמן השיא וברגעים האחרונים של הגלת ואולי דווקא בגלל זה, היצר עובד שעות נוספות. בעצם לא, הוא לא עובד יותר זמן, הוא עבר לאיכות אחרת של עבודה. הוא ממוקד כמו לייזר. לא מתפזר, לא מבזבז אנרגיה על נוהל שכן, הוא פשוט מסמן את המטרה ותוקף אותה בכל הכח. מדויק כמו מתנקש שמחסל עבריין כשבנו על הידיים.

יש לו אג'נדה מדוייקת, והוא מתוחכם ביותר. הוא הרי כבר לבוש בסרטוק משי, והוא מומחה בפיזור עשן, במיסוך, באיפול. היצר הרע החסידי פיתח עם השנים מומחיות בטשטוש הגבולות שבין הרע לטוב, בין עזות דקדושה לעזות פנים, בין מסירות נפש למסירת נפש, בין שטות דקדושה לשטות דכבושה, ובין מלחמת ה' למלחמת השם.

האמת שזה כבר קרה פעם. לפני חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושבע שנים וחמשה חודשים. גם אז היינו ביום שישי אחר חצות, גם אז היינו ממש כמה שעות לפני הגאולה האמיתית והשלמה שאין לפניה גלות, וגם אז הוא מיקד את כל האנרגיה שלו באדם אחד. יותר נכון בשניים. ולצערנו זה הלך לו.

3.

אז כל עוד לא קויים היעוד 'ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ', וכל עוד היצר הרע הזה קיים, המחלוקות וחילוקי הדעות והפוליטיקות ימשיכו להיות וזה טבעי ואפילו לגיטימי שיהיו גם אינטרסים אישיים ואי אלו מאבקי כח. אבל דווקא בגלל שזה לא הולך להיגמר, אנחנו חייבים לדעת לנהל אותם כמו ילדים גדולים.

טרם כל, צריכים לזכור שלמרות היצר הרע, יש לכולנו גם יצר טוב. כולנו חסידים של הרבי כולנו רוצים לקיים את הוראותיו, את שיחותיו, אוהבים את מוסדותיו.

ולכן השיח חייב להשתנות. גם כשמתווכחים, גם כשדנים בנושאים בוערים, חייבים לכבד את הזולת. כשאנחנו רותחים מזעם, נעצור רגע וננסה לראות את הדברים מהעיניים של הצד השני, ננסה אפילו להתאמץ מאוד ולראות את הדברים בעיניים של הרבי. מה הרבי היה רוצה שאעשה עכשיו? מה הרבי רוצה שיהיה כתוב במכתב או בפוסט או בהודעה שאני הולך עכשיו להפיץ?

גם בלהט וויכוח, אסור שיהיה מקום לאמירות קשות, להשמצות, לביטויים עולבים ולכינויי גנאי בין חסידים. נקודה.

4.

השאלה למה צריכים לחכות למצבים כאלו כדי להתעורר, היא לא שאלה אמתית, משום שהתשובה לא רלוונטית ולא מעניינת. החשוב הוא מה עושים עכשיו.

ועכשיו אנחנו חייבים להתמקד באהבת ישראל. ולא כסיסמת אסונות ריקה מתוכן. אלא כפעולה מעשית.

קודם כל לזכור שאחרי כל חילוקי הדעות, כולנו חסידים ואף אחד לא 'מחוץ למחנה'. אפשר לשבת יחד בהתוועדות, לאמר לחיים, וכן, אפילו לאהוב גם איננו חולקים צד במתרס.

שנית, להוציא לגמרי מהשיח ביטויים מסיתים ופוגעניים. גם אם אתה מאוד כועס על הדרך שבה השני בחר להביע את התקשרותו לרבי, גם אם אתה חושב שהוא פוגע בכל הקדוש והיקר, זה עדיין רק מה שאתה חושב. מבחינתו הוא עדיין חסיד והוא אוהב את הרבי לא פחות ממך. במקרה הגרוע הוא חסיד שוגה.

ולכן ביטויים כמו מורדים, פושעים, מחריבי ליובאוויטש, כופרים, טרוריסטים, רשעים, הזוים, לוחמים, ועוד כל מיני כאלה חייבים לצאת מחוץ לגבול השיח הלגיטימי.

וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה' והן לא, לא הפסיד שכר מצות אהבת ריעים… והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה.

ויאמר לצרותינו די בגאולה האמיתית והשלמה והרבי בראשנו.