מי יהיה הרב גרוזמן של הדור הבא?

שניאור חביב, בית משיח

א.

אחת מנקודות הממשק של בית חב"ד עם תושבי השכונה מהמעגל היותר רחוק, הוא בעתות שמחה ולהבדיל בימי אבל. לעיתים קרובות, ליווי המשפחה בימי השבעה ולאחר מכן, מוליד קשר קרוב ומתחזק תרתי משמע בין השלוחים למשפחה האבלה.

לפני זמן מה ליוויתי משפחת אבלים כזו. הפגיש ביננו ידיד משותף, אחד ממקורבי בית חב"ד. האמת שזו הפעם השניה שאני מלווה אותם בשבעה. הראשונה הייתה לפני מספר שנים על האם; ולפני זמן מה הלך גם האב לבית עולמו. השבעה התקיימה בקומה גבוהה באחד ממגדלי היוקרה בצפון תל אביב שם התגוררו המנוח ואשתו. שלשת ילדיהם המתגוררים בחו"ל הגיעו ארצה בעקבות פטירת אביהם.

הילדים, בניגוד לאב שהיה יהודי מסורתי ואף פקד את בית הכנסת מידי פעם, לא היו ממש בעניינים. שלשתם מתגוררים בחו"ל כבר שנים רבות, ואפילו חשדתי לנישואי תערובת.

מידי ערב התכנסנו לתפילת מנחה וערבית כשבתווך, כנהוג, נשאתי דברים לזכרו של הנפטר, שמטרתם בעיקר הנעה לפעולה של כל המתאספים. באחד הימים, חזרתי על רעיון שאני נוהג לחזור בדרך כלל בבתי אבלים (למזלי, הקהל מתחלף משבעה לשבעה). דיברתי על הפסוק המפורסם של שלמה המלך בקהלת "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל ליבו". הרעיון בקצרה היה שהעיקר בשבעה הוא לנסות ללמוד על תכונות טובות ומעשים טובים של הנפטר ולהמשיך ליישם אותם לזכרו, וזה מה שבעצם ממשיך להנכיח את המנוח בחיינו.

סיימתי את הדרשה והתפללנו ערבית. מיד אחרי הקדיש האחרון ביקש האח הצעיר את רשות הדיבור. הוא ביקש מכולם לשבת במעגל גדול, היו בבית כמה עשרות חברים ומכרים והם נענו לבקשתו. הוא אמר שהרב דיבר מקודם ואמר שהכי חשוב בשבעה זה ללמוד דברים מהמנוח, לכן אבקש, כך אמר, שנעשה עכשיו סבב בו כל אחד יציג את עצמו ואת הקשר שלו לאבא, יספר איזו תכונה טובה הוא זוכר מאבא וכיצד הוא מתכוון ליישם אותה בחיים האישיים שלו.

האמת, שהופתעתי. וייתכן שלא אגזים אם אשתמש בקלישאת 'הייתי בהלם'. משום שזו לא פעם ראשונה שאני דורש או מדבר בפני קהל, ולפעמים אפילו יש מי שמוצא להודות לי על דברי, אבל מעולם לא נוכחתי במישהו שלקח את הדברים כל כך ברצינות שפשוט החליט ליישם אותם כאן ועכשיו מבלי להשתהות.

וכך עברו שם אחד אחד, כל אחד סיפר על נקודה חיובית, אחד סיפר על היותו איש משפחה וההשקעה שלו בילדים גם כשעבד קשה, ואמר שבעקבותיו גם הוא לוקח על עצמו להיות יותר ולהקדיש יותר זמן לילדים.

אחת אמרה שהוא מעולם לא התלונן, למרות שהיה עיוור במשך שנים רבות והוא תמיד נתן הרגשה סביבו שהכל בסדר ולכן גם היא בעקבותיו, מחליטה פחות להתלונן, לשמוח ולהיות מאושרת במה שיש לה ולהשתדל לראות תמיד את החיובי והטוב שבכל דבר.

אחרי למעלה משעה של סבב מרגש שטרם הגיע לסיומו, נאלצתי לפרוש בשיא, בשל התחייבויות קודמות, כמו שאומרים. אבל המחזה הזה לא הרפה ממני. עשרות אנשים בבית גדול בצפון תל אביב, צעירים ומבוגרים שפשוט ישבו וקיבלו על עצמם אחד אחד החלטות טובות, להתחזק בכל מיני מעשים טובים כהמשך לחיי יקירם שהלך לעולמו.

ב.

השבוע נזכרתי שוב באותה שבעה. אולי מפני מצוות 'ניחום אבלים' אותה הרבתי לקיים השבוע. שניים מחשובי זקני ונכבדי חסידות חב"ד הלכו לעולמם בסמיכות מצמררת – הגאונים החסידים הרב מרדכי בלינוב אב"ד ליובאוויטש בצרפת והרב מאיר צבי גרוזמן מראשי ישיבת תות"ל בכפר חב"ד, וזאת בנוסף למשפחה מהשכונה שלנו שאיבדה את אביהם והתפללו כל השבוע בבית חב"ד.

כצפוי, גם אצל הרב בלינוב וגם אצל הרב גרוזמן נשמעו סיפורים לרוב על גדלותם של שני האישים הדגולים הללו. שניהם חסידי אמת שהתקשרות פנימית, עמל תורה ויגיעת עבודת ה' היו כל חייהם.

"מי יהיה הרב גרוזמן של הדור הבא"?, שאל מישהו בעצב כשהתפרסמה הבשורה על הסתלקותו של הרב. "אנחנו, אין ברירה", השיב לו חברו באירוניה עצובה.

נזכרתי באותו בן מרמת אביב, שלקח את הרעיון של זרעו בחיים בצורה הכי פשוטה בהתאם לעולם המושגים שלו, וחשבתי על זה שגם אנחנו יכולים לאמץ את הרעיון הזה, אמנם אנחנו לא נהפוך מחר לפוסקי הלכה או ראשי ישיבה. אבל כן, כל אחד מאתנו יכול לקחת ברצינות משהו אחד קטן, מעשה טוב אחד, מצוה אחת שקשורה אליהם ואולי בזה נהיה קצת 'מונקע גרוזמן של הדור הבא'…

לתגובות: shneorc@gmail.com