ליבי במקדש ואנכי בכלא 6

משיח פרידמן, בית משיח

1.

ויהי בשלהי חודש אלול ובראשית תשרי תשע"ז, בעשרת ימי תשובה – בהם שבים אלפי חסידים ותמימים לצור מחצבתם וערש הולדתם – לחצר בית המלך, בית משיח 770. כי הנפש תשוב אל האלוקים אשר נתנה ואם רבי לא שנה חייא מניין?

אמור אמרתי בליבי: תינתן לי נפשי בשאלתי וטיסתי בבקשתי, אשר מפני חטאינו גלינו לארצנו ונתרחקנו מבית חיינו, כי נמכרתי בצו עיכוב יציאה מהארץ מטעם שלטונות הצבא ונכלאתי מאחורי מסך הברזל של נתב"ג. ואילו לעבדים ולספנישים ב-770 נמכרתי – החרשתי, כי העיקר להסתופף בצל המלך שליט"א.

וכראותי שאין אף ברירה אחרת ומשנוכחתי לדעת כי אם החרש אחריש בעת הזאת – רווח והצלה לא יעמוד לי ממקום אחר, אמרתי אנסה בכל זאת את מזלי ואסגיר את עצמי בלשכת הגיוס וכאשר אבדתי אבדתי, וכולי האי ואולי יתרחש הנס ואצליח להשתחרר ולהגיע אל המלך, לפחות לשמחת-תורה.

והרבי שליט"א ידע את כל אשר נעשה, אך מתברר שהחליט על תכניות אחרות עבורי. רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. בצהרי ח' תשרי התייצבתי בפני השופט הצבאי שגזר עליי 12 ימי 'מחבוש' בכלא 6 – שם שהיתי מליל כפרות עד ערב שבת חול המועד סוכות.

"מי שלא היה – לא יבין את התחושה" זוהי שורה הלקוחה משיר קעמפים המתאר את עוצמת החוויה הנפלאה בשהות אצל הרבי ב-770. בקצה ההפכי והקוטבי ביותר – היא מיטיבה לתאר את החוויה הנוראית והאיומה של השהות ב'פלוגה בי"ת' בכלא 6…

אבל גם אם לא תבינו את התחושה במלואה, תוכלו לתאר לעצמכם את ההרגשה הכללית: להיות כלוא, רוב היום בתא סגור (בלי אפשרות לטבילה במקווה, אפילו בערב יום כיפור…) עם שעות שינה מועטות ועם כמה מוצרים ופריטים בודדים האפשריים לאכילה מבחינת כשרות. עם טרטורים בלתי-פוסקים של ספירות ומסדרים ועם אפשרות יומית ל-4 דקות (!) שיחת טלפון לאשה שנותרה בבית עם התינוקת הקטנה.

על כל זאת תוסיפו את זמן הכליאה, בעיצומם של ימי חודש תשרי, בהם זכיתי, בתריסר השנים האחרונות – להיות ב-770 ולהסתופף בצל הרבי מלך המשיח שליט"א יחד עם אלפי החסידים והתמימים. והנה לפתע, בערב יום כיפור, אני מוצא את עצמי כאן, בכלא 6. מצב-רוחי ורגשותיי התדרדרו בהתאם…

2.

ואז, הגיע המכתב מהרבי – והפך את הכל. בין הספרים שהוכנסו לי למחרת כליאתי (הודות להרה"ח מנחם טל שליח הרבי שליט"א בעין-איילה, הסמוכה למקום הכלא) קיבלתי גם את כרך י"ג באגרות-קודש. בהיעדר דף ועט, נאלצתי 'לכתוב במחשבה' לרבי ופתחתי את הספר בעמ' רכ – מתוך המכתב שהופיע בו, קפצו מיד מול עיני הקטעים הבאים:

"בדורנו עקבתא דמשיחא שביאתו תלוי בהפצת המעינות, הרי זה צו השעה לנצל כל הזדמנות וכל ענין לתועלת ההפצה האמורה, ובפרט הנמצא במקום שאין שם איש עוסק בזה . . ". (ובטרם אמשיך לצטט – חשוב לציין למי שלא יודע כי המקום בו שהיתי הוא בסיס כליאה המיועד לחיילים בלבד).

" . . במ"ש אודות השיעור לפני החילים הדתיים שזה תלוי ברצון המשתתפים וכו', ותוצאות כל הטעמים מספר מועט, – כבר ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר בדיוק מאמר רז"ל עוסק בתורה שצ"ל דוקא ע"ד עסק, שאין הבעל עסק יושב בחדרו חדר לפנים מחדר ומחכה עד שיבוא מי שהוא לשאלו אם יש לו סחורה המתאמת בשבילו, אלא אדרבה, הוא הרץ ומחפש אחרי קונים ודוקא במקום שרבים מצוים עוברים בו,

ובודאי לדכוותי' אין להאריך בהמשל ולא בהנמשל, ורק להדגיש הנקודה אשר השגחה העליונה נתנה לו האפשריות להדליק כמה נרות, וכמ"ש נר ה' נשמת אדם ולהאיר לא רק חלקו אלא גם חלקם בעולם באור תורה ומאור שבה זוהי פנימיות התורה, והלואי שינצל את האפשרות זו ביותר וביותר, וגודל הסיפוק נפשי שעי"ז בעתיד גודל השכר והעיקר גודל נחת רוח הנגרם לבורא העולם ויוצרו, אין די באר, וע"פ דרשת רז"ל על הכתוב להוציא יקר מזולל מובן שהחילים אשר לע"ע אינם דתיים בכלל כל האמור, ואדרבה.

מהנ"ל מובנת ג"כ השקפתי בהנוגע להעתקת מקום דירתם ממקומם עתה, שאין כדאי הדבר מכמה טעמים, והענינים שכותב שלדעתו שוללים הדירה עתה, שאין אנ"ש ואין התוועדות חסידותית, – לדעתי הם טעמים לחיוב וכנ"ל בסעיף שלפני זה, וכיון שמדתו של הקב"ה מדה כנגד מדה אלא שכ"פ ככה, ודאי שע"י פעולותיו במקומו עתה לא לבד שלא יתמעט בעניניהם הרוחניים אלא אדרבה, וק"ל".

3.

לרגע חשתי כאותו חסיד של אדמו"ר הזקן בסיפור הידוע, שאחרי ששפך את ליבו ופירט את צרותיו וצרכיו – נעץ הרבי את מבטו החודר כליות ולב וזעזע את נפשו של החסיד, שנפל והתעלף לשמע השאלה "אתה אומר מה שאתה צריך, אבל בשביל מה צריך אותך?…".

השאלה החסידית הבסיסית הזו, המחוללת בעצם מהפך תודעתי מוחלט בנפשו של המתבונן בה – כאילו נורתה לעברי, ברגע קריאת המכתב שהשיב לי הרבי באגרות-קודש, הרגשתי שהרבי תופס אותי ואומר לי: תפסיק כבר להתלונן על מצבך ולהגיד מה אתה צריך, תחשוב שניה בשביל מה שלחתי אותך לכאן ופשוט תבצע את תפקידך.

מה שמדהים במיוחד בתשובה-הוראה הזו של הרבי (כבכל הוראותיו ומבצעיו הק') שיחד עם הדרישה והתביעה התקיפה לפעול ולמלא את השליחות, נוסך בך הרבי גם כוחות מחודשים, פיזיים ונפשיים, כדי שתוכל לעמוד במשימה.

לא רק ש"איני מבקש אלא לפי כוחן" אלא ובעיקר – עצם העיסוק וההתמסרות לביצוע הוראת הרבי – היא היא הנותנת את הכוחות להתמודד עם המצב. כך זה תמיד, אך בשליחות הרבי בכלא 6 – יכולתי להרגיש זאת בכל רגע: ככל שתשקע יותר בביצוע השליחות – כל הקשיים מסביב יתגמדו וייעלמו. ממש ככה.

ביצוע השליחות החל מיד ברגע בו סיימתי לקרוא את המכתב. הייתי נסער עד עמקי נשמתי וכנראה שזה היה ניכר עליי גם חיצונית.

"מה קורה? הכל בסדר, אחי?" שאל אותי בקריצה חבר לתא, ברגע בו סגרתי את האגרות-קודש. לא היססתי והתחלתי לספר לו איך ממש עכשיו הרבי ענה לי בדיוק על המצב בו אני נמצא והורה לי כיצד לנהוג, אבל כבר במשפט הראשון נתקלתי בשאלתו המשתוממת "מי?…".

"מה? אף פעם לא שמעת על הרבי מלובביץ'?" שאלתי בפליאה. שון, חברי לתא, השיב בשלילה. לא, הוא לא שמע עליו. גם על "חב"ד" הוא עוד לא שמע בחייו. בעודי מתחיל לספר לו – בשיחת נפש שנמשכה והתפרסה על פני שעות רבות בימים הקרובים, מכה בי ההכרה: הנה, פגשת בחורצ'יק ישראלי צעיר (וכמותו פגשתי עוד כמה וכמה בימים הבאים) שמעולם לא שמע על הרבי, ממך הוא ישמע לראשונה. נו, אז כבר הבנת למה נשלחת לכאן?

4.

"אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". זו חוויה אחרת לומר את המילים הללו בבית הכנסת של הכלא, להרגיש בנוח בין "העבריינים" ולהיות כאחד מהם – אל דאגה, לא לחברת פושעים מסוכנים הושלכתי, כולם שם חבר'ה טובים ש"עברותיהם" שהביאו לכליאתם נעים בין השתמטות-נפקדות לשתיית 'לחיים' וכדו' בתחומי הצבא.

ודווקא בין "עבריינים" אלו ניתן לחוש עד כמה "לב ישראל ער הוא". הדביקות, הבכיות והשמחה בתפילות היום הקדוש, שאגות 'שמע ישראל' שהרעידו את כתלי הכלא ומעל לכל, הפשטות והתמימות הלבבית של קהל המתפללים שמילא את בית הכנסת ביום כיפור – שרובם ככולם אינם חובשי כיפה בקביעות.

ואתם חייבים לשמוע אותם, שרים את "עלינו לשבח" במנגינת המנון קצבי סוער, עם כזו אש בעיניים ובכזה להט קעמפי טיפוסי, כאילו הייתה זו סיסמת הקרב של 'מלחמת ופרצת' בין היהודים לגויים. אייי, לו רק יכולתי להקליט ולצרף כאן קובץ שמע…

בימים הבאים, אותם העברתי בין 'מבצע תפילין' (הודות לתפילין שהשאיל לי הרה"ח שאול אליטוב המתגורר בסמוך) עם חבריי לכלא, לבין שעות ארוכות של שיחות 'אחד על אחד' עם כמה מהם על אמונה, יהדות, רבי-משיח ובשורת הגאולה – נוכחתי שוב ושוב בהתגשמות פתגם ה'היום יום' ששיבץ הרבי באחד מאותם ימים, י"ב תשרי: "ברית כרותה לתעמולה ועבודה במועצות חכמה ובקירוב הדעת שאינה חוזרת ריקם". בדוק ומנוסה.

השהייה בבית הכלא מנתקת את האדם באחת מהעולם שבחוץ ובאופן אוטומטי מנטרלת גם הרבה מתאוותיו ופיתוייו הכובלים ומגבילים אותו בהיותו בחוץ. באופן אירוני ניתן לומר כי במובן מסויים דווקא הכליאה הזו – 'משחררת' ומעוררת מהשינה בהבלי העולם.

על רקע אווירה זו, לא פלא שיהודים רבים מתעוררים לתשובה ומתקרבים לקיום תורה ומצוות דווקא בכלא. אבל גם אלה שלא ממש מתקרבים בצעד ממשי, בכל זאת הם הרבה יותר פתוחים לשמוע וללמוד על היהדות קצת יותר ממה ש(לא)הכירו עד היום…

לתוך הוואקום הזה נשלחתי וב"ה לפחות באופן חלקי הצלחתי לשוחח, לעורר ולקרב כמה וכמה לתורת חיים ולאורו של הרבי מלך המשיח שליט"א. על כך אמשיך ואספר בעז"ה בטור הבא, אך לא אוכל לסיים מבלי להעלות על נס את פעילותו הברוכה של השליח הקבוע בכלא 6, הרה"ח מאיר גול שיחי', המקרב לבבות רבים בפעילותו ובשיעוריו המרתקים, והשתדל גם לסייע לי שם ככל יכולתו, בגשם וברוח. תהא משכורתו שלימה מאת ה'.

לתגובות הערות והארות: mf7709@gmail.com \ 053-820-6628