הלכות הבית לבחירה • אחרון חביב

נכנסנו לימי בין המצרים. בשבועיים וקצת הקרובים נעסוק כולנו בתמיד ומידות ומדידות, נשנן שמות של לשכות, נלמד ברמב"ם את ההלכות. נשתתף בשיעורים והרצאות עם המון תמונות תרשימים ומצגות.

אבל מעבר לתמונות והמצגות, חשובות לא פחות התובנות. לצד הבקיאות במידות בלשכות ובהלכות, חשוב לראות כיצד אנחנו משלבים את הלימוד הזה בחיי היום יום, הלכה למעשה ברגעים האחרונים של הגלות.

לא פעם, משווה הרבי בין הבית הפרטי שלנו לבית המקדש ולעבודה הנעשית בבית לעבודתו של הכהן. אז הנה לפניכם מקבץ קצרצר של הלכות בהלכות בית הבחירה, (ואם יהיו לכם רעיונות נוספים בכיוון, אשמח שתשלחו לי) שכמה לא מפתיע, רלוונטיות להפליא גם בבית המקדש הפרטי שלנו וניתנות ליישום במיידי במשפחה, בזוגיות, בחינוך הילדים והתלמידים ואפילו סתם בקיפול כביסה. בהצלחה.

ברזל? לא נכנס הבייתה!

"ואין מפצלין את אבני הבניין בהר הבית, אלא מפצלין אותן ומסתתין אותן מבחוץ ואחר כך מכניסים אותן לבנין… ואומר "ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהיבנותו" (רמב"ם, הלכות בית הבחירה פרק א' הלכה ח').

הברזל הוא הוא חומר חשוב מאין כמותו עד שלא ניתן לדמיין את העולם ללא המתכת הפשוטה והחזקה הזו. היא משמשת כמעט בכל תחום אפשרי ממסילות ברזל ועד לגורדי שחקים, מסמלת את הכח, העוצמה, הנוקשות, החדות, אבל גם כלי המשחית. הלהב, הנשק. ולכן בורא עולם לא רוצה אותו בבית שלו. אפשר ורצוי ואף חובה להשתמש בו כשצריך. אך לא בבית המקדש. רוצה לסתת? עשה זאת בחוץ.

ברזל מסמל את החומר שממנו קרוצים החיים המודרניים. דורשים ממך יד ברזל כדי לפלס את דרכך בעולם. מצפים ממך להיות איש פלדה נטול רגשות. אומרים לך שכדי להצליח בחוץ אתה צריך להיות תקיף, חזק, נחוש, נוקשה, קשוח, חד, שנון או משונן. כל זה מצוין לחיים שבחוץ, אבל לא בבית. "שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם" כי נכון שעם יד ברזל קל יותר להשיג שליטה, אבל בבית, גם שצריך לחתוך דברים, עדיף לעשות זאת בשיטת התולעת.

אם בכל זאת אתם מתעקשים על מוצר ברזל בבית, המלצה שלי, לכו על עצבי ברזל. לא תפסידו.

והכהנים והעם

הסעיף הבא, פונה בעיקר למורים ולמורות שביננו, אבל הוא נכון גם להורים. הכהן הגדול הוא ללא ספק דמות המפתח בבית המקדש. המנהל הבלעדי. מקריב, מקטיר, מניף, מתפלל ומברך. הוא בעל הבית והאחראי על כל עבודת המקדש מתמידו של שחר עד זה של בין הערביים, מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה. אבל את כל העבודה הזו הוא עושה לא כאדם פרטי, אלא כשליחו של עם ישראל. הקורבנות שהוא מקריב אינם שלו, הם של העם. הכהן הוא נציג הציבור, ידו הארוכה של העם לעבוד עבורו את עבודת המקדש.

גם אנחנו המחנכים כמו כהנים גדולים בכיתות שלנו. אנחנו בעלי הבית והאחראים על חינוך תלמידינו. ונכון שאנחנו מועסקים אצל אבל אל לנו לשכוח שאנחנו כאן בשליחות ההורים, על כל המשתמע מכך. הם אלו שמפקידים בידינו את אוצרותיהם היקרים ביותר, וסומכים עלינו שנהיה ידם הארוכה לחינוך ילדיהם. וזה נכון גם אלינו ההורים. הילדים הם לא 'שלנו'. אינם רכושנו או מקנת כספנו. קיבלנו אותם מה' כפיקדון יחד המינוי הרשמי כהורים והשליחות מבורא עולם לקחת אחריות על גידולם וחינוכם הראוי.

מנורת הזהב – מברזל

"המנורה וכליה והשולחן וכליו… אין עושין אלא מן המתכת בלבד… היו הקהל עניים, עושין אותן אפילו של בדיל" (רמב"ם, הלכות בית הבחירה פרק א' הלכה י"ח-י"ט)

המנורה. הסמל של בית המקדש, הלוגו של העם היהודי לדורותיו, מקור האור של בית המקדש, ששלהבתו עולה מאליה ומאירה את פני התבל. אותה מנורה שעל פי הספר היא אמורה להיעשות לכאורה רק מזהב טהור, מסתבר שהיא יכולה להיות גם ממתכת פשוטה.

תזכרו את זה בפעם הבאה שתחשבו על הילד הזה שלכם. זה שכבר שמעתם עליו הכל חוץ מ'איזה ילד זהב'. וכשתסנן פתאום מחשבה נואשת 'מה כבר יכול לצאת ממנו', תזכרו שהמנורה שתאיר את עם ישראל לא חייבת להיות מילד זהב, גם ממתכת פשוטה יותר יכולה לצאת מנורה כשרה שתאיר את העולם.

החלונות

"ויעש לבית חלוני שקופים אטומים" (מלכים א' פרק ו' פסוק ד')

"אמר רבי אבין הלוי: את מוצא מי שביקש לעשות לו חלונות עושה אותם רחבות מבפנים וצרות מבחוץ. למה? שיהיו שואבות אור.

אבל חלונות של בית המקדש היו רחבות מבחוץ וצרות מבנים. למה? שיהיה האור יוצא מבית המקדש ומאיר לעולם" (ילקוט שמעוני מלכים א' רמז קפב)

החלון הוא נקודת הממשק של הבית שלנו עם הרחוב. נכון, גם הדלת. אבל החלון יותר, משום שהדלת רוב הזמן סגורה והיא משמשת לכניסה או יציאה. לעומת זאת החלון, הוא בדרך כלל פתוח ובהנחה שהשכנים לא מציצים לך לתוך הבית, זהו שער חד סטרי שדרכו אתה צופה בעולם ומאפשר לעולם להכניס אליך הביתה את כל מה שיש לו להציע. אוויר, אור, נוף, חום או קור.

אבל בבית המקדש החלונות היו הפוכים. בית המקדש לא נהנה מן האור שבחוץ, אלא ההנה את החוץ מאורו. כך גם הבית שלנו. החלונות שלנו לא צריכים להיות שער הכניסה של הרחוב אלינו, אלא הפוך. הוא צריך להיות מקום שכולם מסתופפים ונהנים מאורו. בית שמקרין ומשפיע על הסביבה. שכולם מסתכלים אליו ועליו, למדים ממנו ומושפעים ממנו.

שירת הלוויים

כבר אמרנו שעבודות הבית הן כמו עבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש. אז אם כבר אתם מקריבים קרבנות, אל תוותרו על שירת הלווים. השקיעו במערכת שמע טובה, הצטיידו במלאי של שירים קדושים ומלאו את הבית במוסיקה. תנו לצלילים לרחף בחלל, ללוות אתכם בעבודות הבית הקדושות והצטרפו אליהם בשיר וניגון. באופן המותר כמובן. כי כשהכהנים בעבודתם, אז לוויים בשירם ובזמרם.

לתגובות: shneorc@gmail.com