זעקה של מציל • אחרון חביב

שניאור חביב, בית משיח

את חטאי אני מזכיר היום. זה מכבר שהבטחתי לבנים שלי ללכת לים, וביום שישי האחרון החלטתי גם לקיים. וכך מצאתי עצמי בשעת צהריים לוהטת מלווה בארבעה זאטוטים מגילאי 3 ומעלה, עושה את דרכי לחוף הרצליה, הלא היא רצועת החוף הנפרדת שבין צפון–צפונה של תל אביב לדרום–דרומה של הרצליה.

קצת נרטבנו, קצת השתכשכנו להנאתנו. אני החזקתי את בן השלש ואספנו בהתלהבות צדפים מזוטו של ים. הגדולים אזרו אומץ והתרחקו כדי ד' אמות בעומק הים התיכון. הים כנראה לא היה רגוע דיו, והחוף היה שחור לבן. כלומר, דגלים שחורים ומתרחצים בחולצות לבנות עם זקנים ופיאות כובעי מצחייה וכמובן הרבה גלגלי ים בכל הצבעים.

אחרי כמחצית השעה של שריקות עצבניות והכרזות רנדומליות של 'הלו, אתה, תתקרב לחוף', ו'היי, ילד אתה לא שומע? אמרתי לך אלף פעם אל תעבור את האבן', ו'אתה עם הכתום, צא מהמים מיד…', פתאום החלה תכונה עצבנית. זה התחיל עם נערים משוליות המציל שיצאו מבוהלים ודחופים מסוכתו של המציל ורצו צפונה, אחרי פחות מדקה, גם המציל בכבודו ובעצמו יצא מסוכתו ורץ לכיוון. אחר כך התחילו צעקות, אחד השוליות צעק לעמיתו השוליה השני שיוציא את כולם מהמים והוא עבר מבוהל בין כולם והוציא את כולם מן המים.

כמה דקות לאחר מכן נשמעה כריזה מסוכת המציל: יש רופא בחוף? זה הפך להיות מלחיץ, אנשים החלו לצאת לאט לאט מן המים. וכנהוג במגזרים מסויימים, החלו להתקהל סביב האירוע הדרמטי.

בשלב הזה כבר היינו צריכים ללכת, זירזתי את הילדים לצאת מהמים והתחלנו לטפס לכיוון היציאה. מלמעלה כבר יכולנו לראות את המעגל הגדול שהלך והתעבה ככל שהלכו וגברו מאמצי ההחייאה של צוות ההצלה שבחוף. קהל הסקרנים הרב שהתגודד מסביב, לא ממש סייע לכוחות ההצלה שלא הירפו לרגע מהטובע. ביקשו כל הזמן מהציבור להתרחק אבל זה כנראה לא ממש עזר.

ואז קם אחד המצילים, אני לא בטוח האם זו הייתה זעקה אמיתית מעומק הלב, או כדי להרחיק את הנודניקים שעמדו מסביב במעגל צפוף, אבל הוא פשוט צרח לקהל: "מה אתם עומדים כאן ומסתכלים? תעשו משהו, תתפללו, תגידו תהילים".

פתאום, כל הדבוקה הסקרנית הפכה בבת אחת למתפללים בדבקות. תוך רגעים ספורים, חוף הים בתל אביב היה נראה כמו עצרת תפילה בכותל המערבי לרפואתו של אחד ממרני הדור. אנשים בבגדי ים, זרקו על עצמם משהו, מישהו תפס את עמדת שליח הציבור ופשוט התחילו לזעוק תהילים. פרק אחר פרק, בעל פה, בכל הסגנונות, כולם זעקו פרקי תהילים.
אנחנו כבר התחלנו להתרחק, חנינו די רחוק, וכל הדרך אל הרכב שמענו את זעקות פרקי התהילים מהחוף.

זעקה של מציל…

ביום ראשון הקרוב, אם הכל ילך כשורה ויתנהל על פי התכניות, אנחנו צפויים להתראות בבית המקדש ולחוג יחד בשמחה גדולה את חג י"ז תמוז יום טוב ויום רצון לה'. אך אם חס ושלום משהו ישתבש, ובאופן בלתי צפוי, התגלותו של המשיח תמשיך להתעכב, הרי שאנו עלולים למצוא את עצמינו ביום ראשון מתחילים שוב את ימי בין המצרים היה–לא–תהיה.

וכמו כל שנה, העולם היהודי יוריד את הדגל לחצי התורן, תחנות הרדיו החרדיות יעברו לנוהל ווקאלי שזה צער בפני עצמו, וכולנו נכנס למצב דאון פוחת והולך, מצב הרוח הציבורי הירוד ירד בהדרגה עד תשעה באב שבסיומו, נתפרץ בבת אחת אל פני החופשה ובין הזמנים כמו קונפטי, ונתפזר על פני השבילים, ההרים, הנחלים והגאיות כמו אלפי פתיתי נייר צבעוניים, או שחורים–לבנים.

כאלה היו ימי בין המיצרים, לאורך כל שנות הגלות, וכאלה הם עד היום במגזרים שונים. סוג של התקהלות סקרנים סביב אירוע טראומתי שאירע לפני אלפיים שנה. נוגע בנו בגלל מנהגי האבילות אבל לא ממש נוגע מבחינה פנימית.

עד שבא הרבי, וכמו בהרבה מקרים אחרים, הרבי מראה לנו סוג חדש לגמרי של בין המצרים. הסתכלות אחרת. זה מתחיל במחשבה, עם שינוי גישה בכל ההבנה של התקופה הזו. מתקופה של גלות לזמן מסוגל לגאולה. וממשיך בדיבור ומעשה. לימוד הלכות בית הבחירה, סיומי מסכת בתשעת הימים, להתוועד ולשמוח בשמחת הגאולה, כמובן באופן המותר על פי שו"ע.

כמו המציל ההוא בים, הרבי צועק לנו בשיחות: מה אתם עומדים כאן ומסתכלים? תעשו משהו!

במילים אחרות, תפסיקו להיות פסיבים. תפסיקו להביט מן הצד במשך שלשה שבועות על חורבן בית המקדש, לצקצק בלשון, להצמיד ידיים משני צידי הפנים בהבעת צער ולחכות בחוסר סבלנות שהימים הללו יעברו כבר ויאללה לחופשה.

לא צריך לחכות שהימים האלו יעברו, צריך להעביר אותם לגמרי מן העולם. וזה לא יקרה בלעמוד במעגל ולבהות. אז בואו נעשה משהו…

לתגובות: shneorc@gmail.com