הגיע הזמן לשלם את המחיר

הרב חיים ועקנין, בית משיח

א.

לפני מספר שנים, כאשר בעיית הפליטים מסודאן היתה בשיאה, התעורר ויכוח סוער בחברה בארץ ישראל כיצד צריכים להתייחס לפליטים, ונשמעו דעות לכאן ולכאן.

אחד ממוקדי הבעייה, היה בדרום תל אביב – שם סבלו מהפליטים שמילאו את השכונה והמצב ממש הפך לבלתי נסבל. כמובן שתושבי הדרום דרשו לנקוט צעדים חריפים נגד הפליטים שאיימו על שלוות חייהם. לעומתם, תושבי צפון תל אביב היו דווקא בעד גישה הומנית יותר. 'גם אנחנו היינו פליטים' אמרו בצדקנות.

ואז הגיע עסקן אחד שהחליט לפנק כמה פליטים סודאנים ואריתראים, וקנה להם מנוי לבריכה השכונתית בצפון תל-אביב. בני השכונה הצפונית, שהתחנכו על קבלת השונה ו'האחר הוא אני', התקשו לפתע לממש את חזונם עם אותם שונים…

הרבה פעמים אני מסתובב במרכז הארץ ושומע מאנשים מלומדים על הדו-קיום המיוחד שיש ברמלה. אבל משום מה, הם משאירים את התענוג לגור ברמלה למישהו אחר… הם יגורו בקומה שמינית ומעלה במגדלי אקירוב, וימשיכו להטיף לדו-קיום.

נכון, כיף לצחוק על שמאלנים. אבל חבר'ה, אנחנו לא יותר טובים…

לפעמים אנחנו מדברים גאולה, צועקים גאולה, תובעים גאולה, ואפילו מסבירים בטוב טעם מה זה המצב הגאולתי בנפש האדם… אבל עדיין מקובצים בתוך עצמנו.

כל יוזמה חדשה שעולה מתקבלת בתגובה גלותית: יפה מאוד, אבל שיישאר בשליטה שלי, בטריטוריה שלי, והכל יעבור דרכי.

יש הרבה אברכים חסידים ובעלי תשובה שמכירים את העולם טוב וכבר הספיקו לעשות מהפכה או שתיים בתחומם, והם רק מחכים שיבוא מנהל המוסד או השליח שקצת ירפה, ישתף אותם, ויראה איך שהעולם סביבו והחברה מוכנים לגאולה.

נכון זה לא קל.

גם אני חשבתי שאני חסיד גדול, ולי זה ממש לא משנה. אבל אחרי שיצאתי לשליחות, ולאחד מבני הקהילה כבר יש סירטוק – ראיתי שקל לדבר, בשטח זה קשה. הבנתי גם שיש פעמים שחייבים לשים גבול ולא להסכים לכל יוזמה.

ב.

לא מזמן נפטר חבר הכנסת יוסי שריד. לא אתייחס כאן לדיעותיו, אך מכל יהודי אפשר ללמוד דבר חיובי, והוא היה אחד שמשלם על הדברים שהאמין בהם. כל החבר'ה מסביבו דיברו על מצב הפריפריה; אבל רק הוא קם ונסע ביחד עם כל המשפחה מהמרכז לקרית שמונה.

הצעד הזה הרשים הרבה אנשים. לראות אדם משלם באמת על מה שהוא מאמין בו.

שליח יקר, מנהל מוסד יקר.

בחודש האחרון התכנסה משפחת חב"ד מספר פעמים וצעקה 'רבי! יחי! גאולה!' ובטח גם נתנו לך מקום מכובד במזרח, וצעקת 'יחי' מעומק הלב.

עכשיו, הגיע הזמן לשלם. להרפות קצת, ולהכניס את הגאולה פנימה למקום שבו לפעמים אני צריך לשלם גם מחיר.

הגיע הזמן להפסיק להתחבא מאחרי הסינר של הרבי, וגם אם זה יהיה קשה – לא נורא, העיקר שלא נרמה את עצמנו. נפשיל שרוולים, ונבין שפה מתחילה המלחמה האמיתית.

ג.

יש יהודי חסיד, שליח באיטליה שחי משיח, ובכל פעם שמוצא גביר שמוכן לתרום לבית חב"ד, הוא מקשר אליו מייד גם את שאר השלוחים באזור. כאשר שאלו אותו: הרי בפעם הבאה שתבוא אליו, הוא יתרום לך סכום נמוך יותר, כיוון שכבר נתן לחב"ד כמה פעמים… נענה אותו שליח ואמר: נניח שאם רק אני אתרים אותו, הוא יתרום עשר אלף יורו; ואם חמשה בתי חב"ד יתרימו אותו, הוא יתרום לכל אחד 5 אלף יורו. אני אמנם אפסיד 5 אלף, אבל הרבי ירוויח 15!

כדי לומר כזה דבר, ולהתנהג כך בפועל, צריכים להאמין ולהרגיש שבעצם – כולנו מוסד של הרבי, ולכן הצלחה של השליח השני היא הצלחה של הרבי, הצלחה של כולנו.

כששמעתי פעם ראשונה את הסיפור הזה, עלתה בי הבושה והמחשבה: היכן אני נמצא, והיכן אותו שליח…

אך למרות שאנחנו מכירים את החולשות שלנו, עדיין אסור לנו לעשות לעצמנו הנחות, ואנו חייבים לסמן את המטרה: כך צריך להתנהג!

זה בדיוק מה שכולנו עושים בספירת העומר. בודקים כל אחד בתוכו פנימה איפה הוא צריך לתקן.

ובתוכנו פנימה המבחן העיקרי זה בבית. לא רק לתבוע גאולה, אלא לשדר גאולה, שמחה. גם כשהדברים לא מתרחשים בדיוק לפי התוכניות, שהילדים בבית יראו שאבא לא רק מדבר על גאולה, אבאמתנהג גאולה. אבא משוחרר. אבא במקום אחר.

וגם כשקשה לאבא להתנהג גאולה, ולא תמיד הוא מצליח, הוא לא סתם יזרוק סיסמאות. הוא תמיד יהיה מוכן לשלם.

לחיים! לחיים!

חבר'ה, זה קצת קשה, אבל בואו נתחיל לשלם!