כנגד ארבעה חסידים ו'החסיד החמישי'…

משיח פרידמן, בית משיח

1 ברוך שהבדילנו מן הטועים, ברוך המקום ברוך הוא. כנגד ארבעה חסידים דיברה בשורת הגאולה: אחד מאמין, ואחד מתכחש, ואחד אנוס, ואחד שאינו יודע לבחור צד.

מאמין – מה הוא אומר? "האמנתי כי אדבר" אמונתו הטהורה והיוקדת בה' ובמשה עבדו לא נותרת ספונה במחשבותיו ומסתתרת בחדרי מוחו וליבו, אלא גולשת ומתפרצת סביבו ומתבטאת בדיבוריו ובמעשיו. הוא גם אינו מחלק, חלילה, בין "העדות והחוקים והמשפטים" שצווה לנו הרבי מליובאוויטש ומקבל אותם באמונה פשוטה ובנפש חפצה.

השקפת עולמו של החסיד המאמין מבוססת על ההתבוננות התמידית "בגדלותו של הרבי ובשפלות עצמו" (כלשונו של ר' אברהם פאריז בא' ממכתביו) ומשנתו יצוקה על אדני ההתקשרות, ההתבטלות וההתמסרות המוחלטת של עבד למלכו ורבו, כמיטב המסורת החסידית.

בהתאם לכך, ברורה ומובנת גישתו הטבעית של המאמין לכל מילה, אות ותג משיחות 'בשורת הגאולה' ולכל "א ווארט פון רבי'ן" כ"דבר הוי' דיבר בי ומלתו על לשוני". אופייני גם יחסו ל"תנועת צדיק" והשתדלותו לקיום ההוראה אודותיה ב'היום יום' י"ד טבת: "צריך לפעול שלא ישכח לעד".

מתכחש – כמובן שלא נצטט כאן, חלילה, מה הוא אומר. הדברים אינם ראויים לעלות עלי כתב. אך את טענותיו נוכל לסכם בסגנון ההגדה "מה עבודת קבלת-המלכות הזאת לכם?" שני דרגות, זו למטה-מטה מזו, במתכחשים: מרביתם עמדו לצד החסיד המאמין בשנות הנפלאות וקיבלו את שיחות 'בשורת הגאולה' ככתבם וכלשונם, רק לאחר ג' תמוז הם החליטו לפתע להתכחש למשמעותן הפשוטה ולסלפם בק"נ עיוותים. אך במקצתם, החלה לכרסם תולעת ההתכחשות כבר בעת שמיעת השיחות וראיית העידודים, מול פני המלך…

אנוס – לא הוא אומר, אלא אחרים מכריחים אותו לומר דברים המאלצים אותו לשבת לצד החסיד המתכחש. מצדו, היה מצטרף בהתלהבות לחסידים המאמינים, אך בהתאם ל"סמכויות" שגזר על עצמו – הרי הוא אנוס על פי הדיבור להחניק את אמונתו בבשורת הגאולה ולהשתיק את הכרזתו, ומכאן קצרה הדרך, כמו שנאמר "אבדה האמונה – נכרתה מפיהם"… רח"ל.

שאינו יודע לבחור צד – כשלו הניסיונות להבין מה הוא אומר, והבעיה האמיתית שאפילו הוא עצמו לא ממש יודע מה הוא אומר… בשורת הגאולה נוגעת וחשובה לו, אך האנדרלמוסיה מסביבה מטשטשת את אמונתו ושטיפות-המוח והתעמולה משבשות עליו את דעתו והשקפתו. בסך הכל הוא חסיד פשוט וטוב אבל מבולבל, מבולבל מאד. את פתח לו ואמור לו 'בעבור זה' – סייע לו לפזר את הערפל ולהבהיר את הנושא כדי שיוכל להראות באצבעו ולומר "הנה זה מנחם משיח צדקנו".

2 אך למרות השוני המובהק, הבדלי השיטות והפערים הקוטביים בין השקפותיהם של החסידים שמנינו לעיל – ארבעתם מאוחדים סביב מכנה-משותף אחד: 'בשורת הגאולה' (המושג והספר) מדברת כנגדם. הם מודעים לנקודת הפתיחה ומכירים את העובדות הבסיסיות אשר אודותיהם ייהום הסער.

ארבעת החסידים הללו, לפחות מסבים יחד על אותו שולחן, שולחנו של מלך. ארבעתם נכחו בגופם (או לפחות התוודעו באופן חי ומוחשי) בשנות ה'תנש"א-ב-ג-ד על שלל התרחשויותיהם. ארבעתם שמעו באוזניהם (או לפחות קראו ולמדו) את שיחות 'בשורת הגאולה' מפי הרבי. ארבעתם היו עדים בעצמם (או לפחות בצפייה בוידיאו) למעמדי קבלת-המלכות בעידוד שירת 'יחי אדוננו' מול פני הרבי. על אף הפערים, לארבעתם יש עדיין איזו שפה-משותפת כלשהי שיוכלו לתקשר באמצעותה.

[במאמר המוסגר: בהתוועדות פורים תשי"ט אמר הרבי מלך המשיח שליט"א: "בהתאם להמנהג בפורים לומר גם "פורים-תורה" – ישנה הוראה נוספת מזה שבני ישראל נקראים במגילה בשם "יהודים": בין המן שצעק "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים", לבין מרדכי היהודי שצעק "ונהפוך הוא", "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – החילוק הוא מן הקצה אל הקצה; וביניהם היו גם אחשורוש ושריו.

אמנם, כל הפלוגתא והמחלוקת היתה אם "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים", או "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"; אבל "מיהו יהודי" – לא היה ספק לאף אחד!…"]

חילוקי הדעות בין ארבעת החסידים נסובים סביב ציר המציאות העובדתית של שיחות ועידודי הרבי. וויכוחיהם הסוערים ניטשים אודות היחס המתאים, הגישה הנכונה והפרשנות האמיתית למאורעות אלה, אך העובדות הבסיסיות ברורות ופשוטות בתודעתם. אין ספק כי ארבעתם עוד איכשהו 'במצב טוב' לעומת אחיהם הנוסף…

3 'החסיד החמישי' – כלל לא הגיע לשולחן המלך, וגם אם יעבור על ידו, לא יבין בכלל על מה מדברים ארבעת החסידים הישובים סביבו. הוא מעולם לא התוודע לשיחות 'בשורת הגאולה', מעודו לא שמע על המושג 'קבלת-המלכות' ובוודאי לא נחשף לעידודי הרבי לשירת 'יחי אדוננו' תינוק שנישבה.

ולא, לא מדובר בחסיד שבא מרקע ועבר מורכבים או בעייתיים. לא פרי שנפל מ'נוער נושר', מ'חינוך מיוחד' או ילד ממשפחה בסיכון. הילד הזה עלול לצמוח אפילו מהפרח של המשפחה, המצטיין של החיידר, הגאון של הכיתה והמופת להתנהגות חסידית נאותה. אם אותו 'צדיק'ל' גדל והתחנך במחוזות ההתכחשות וההעלמה של בשורת הגאולה – כך זה עלול להיראות:

כבר מקטנותו הצטיין הנער בלימודיו והביא מלוא חופנים נחת להוריו ומוריו. במקביל ניצל את הפסקותיו וזמנו הפנוי להעשרת הידע החסידי בקריאת סיפורי תולדות רבותינו נשיאינו ודברי ימי החסידים. ליום הולדתו השמיני קיבל הילד במתנה את הספר המרתק, המגולל את תולדותיו ושח בנפלאותיו של הרבי.

בשקיקה בלע הנער את פרקי הספר, ומשסיים לקוראו – התמלא בתחושת סיפוק "הנה, הקפתי את תולדותיו של הרבי, התוודעתי לציוני הדרך המרכזיים והעיקריים לאורך כל שנות הנשיאות. ולא ידע הנער כי בספר זה הועלמו ממנו במכוון ציוני-דרך בסיסיים בתולדות הרבי, כגון: קביעת הרבי כי שנת תנש"א היא ה"שנה שמלך המשיח נגלה בה", נבואתו העיקרית של הרבי 'הנה זה משיח בא' וההוראה לפרסמה, הכרזת הרבי על 'הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות – קבלת פני משיח', אירועי קבלת מלכותו של הרבי בשנת תשנ"ג, ועוד המחק נטוי…

גם בפעילויות ההעשרה השונות בתלמוד-תורה, כמו בקייטנות ובקעמפים בתקופות החופשים – לא נחשף הנער לעובדות הנ"ל. כך חלפו עליו שנות הילדות והגיעו שנות הבחרות והבגרות. ה'תמים' החרוץ בישיבה הקטנה, הקפיד על שמירת זמני הסדרים ושקד על התורה והעבודה – לתפארת המשפחה.

את זמניו הפנויים ניצל היטב לקריאת קבצים חסידיים ויומנים מרתקים משנות האור – מהם נמחקו העובדות והפרטים הקשורים בבשורת הגאולה וקבלת המלכות. בין לבין, הקדיש גם שעות ארוכות לצפייה בוידיאו משיחות והתוועדויות הרבי – בסדרות תקליטורים מהם צונזרו שיחות וביטויים כגון "נשיא דורנו היה המשיח של דורנו ונתגלה בכל התוקף" (שיחת י"א אלול תנש"א) וכדו'.

למשך תקופה, התחבר הבחור מאד ללימוד עניני משיח וגאולה ובמהלך 'סדר שיחות' שקד על לימוד ספר בן שני כרכים המלקט את שיחותיו של הרבי בעניני משיח וגאולה. בין דפי הספר הוא נתקל גם בביאור מעניין של הרבי בעניין 'מקדש מעט זה בית רבינו שבבבל' – אך מניין היה לו לדעת כי ידיו אחזו במהדורתו המחודשת של הספר, ממנה נחתך במכוון חציה השני של השיחה המבאר את מעלת 'בית רבינו' שבדורנו, כך נעלמה מתודעתו גם הערה 92 בשיחה אודות הגימטריא של 770 'בית משיח'.

ומה יעשה הבן ולא יחטא לאמת?… במה אשם הנער שהוריו ומחנכיו העלימו ממנו בשיטתיות את שיחות ואירועי 'בשורת הגאולה' ואת עידודי שירת 'יחי אדוננו' והמפגש היחידי שאולי הזדמן לו עם מושגים אלו היה על דרך השלילה וההסתייגות? א ביטערע רחמנות!

4 להצלתו של 'החסיד החמישי' צריכים להתגייס לא רק המאמינים, אלא כל ארבעת החסידים. כן, גם האנוס חייב לגלות את אוזנו, בשקט בשקט, וליידע אותו בעובדות הבסיסיות. גם המבולבל שאינו יודע לבחור צד – לפחות יכול לספר לו מה שהוא כן יודע.

אפילו המתכחש, מי שבעצם חינך וגידל את 'החסיד החמישי' הזה וקלע אותו למצבו האבסורדי – גם זמנו הגיע להתפכח, לפחות מהרעיון האווילי של העלמת ושיכתוב ההיסטוריה. (הרי ממה-נפשך? אם יש לך הסברים ופירשונים לעמדתך ודעותיך, אדרבה, בוא ונראה אותך מנחיל אותם לדורותיך הבאים. ההעלמה וההתכחשות רק מוכיחים את נפסדות ואפסיות טענותיך וחושפים את ריקנותך האידיאולוגית…).

ולמאמינים נקרא: "מצווה עלינו לספר, שנאמר והגדת לבנך". כפי שכל ילד יהודי מתוודע בקטנותו לסיפור יציאת מצרים ומתן תורה, כפי שכל ילד חב"די שומע בקטנותו על י"ט כסלו, ה' טבת, י' שבט וי"א ניסן – כך ויותר מכך חייב כל ילד יהודי ועאכו"כ כל ילד חב"די (ובפרט 'החסיד החמישי' כמובן) להתוודע כבר מקטנותו –  לסיפור תולדות התגלות הרבי כמלך המשיח ולאירועי בשורת הגאולה.

בשנה זו מלאו חצי יובל ל"שנה שמלך המשיח נגלה בה", בקיץ אליו נכנסנו נציין חצי יובל לסערת קבלת-המלכות שהחלה בעקבות שיחת כ"ח ניסן תנש"א. ימים אלו חייבים לעמוד בסימן הגברת המודעות, האכפתיות וההתמסרות לעבודתנו בהפצת בשורת הגאולה לכל אנשי הדור והכנת העולם לקבלת פני משיח צדקנו. חסידים, קדימה לעבודה! קדימה להתגלות!

לתגובות הערות והארות: mf7709@gmail.com