כאשר שניאור חביב ומשיח פרידמן עשו "ונהפוכו"…

משיח פרידמן מנסה להיות 'אחרון חביב'

ילד של אבא, פשוט תקשיב 

1.

לצד רגעים משעשעים ומשמחים, מזמנים לנו ימיו העליזים של חודש אדר גם רגעי לחץ ועצבים. אחד כזה הזדמן לי בשעות הערב בשבוע שעבר, בעת משמרתי כ'בייבי-סיטר' לבדי על הילדים, כשלפתע נאלצתי לצאת בדחיפות למשך שעה שהתארכה מעבר לצפוי.

רק דבר אחד ביקשתי מילדי הבכור: לדאוג להאכיל ולהעסיק את אחיו הקטנים, כדי שהרעב, השעמום והעייפות לא יתפרצו לכדי מריבות ומלחמת כריות בהם אתקל כשאשוב הביתה.

אבל לילד הצעיר היו תכניות אחרות. הוא דווקא לא נדלק על הרעיון הזה, להכין סלט ירקות וסנדוויצ'ים עם טונה לחמישיית אחיו. הוא מצא רעיון יותר טוב איך לשמח את אבא שהוא כל כך אוהב והחליט ללכת על סידור הבית, שטיפת הכלים והחזרת הספרים לארונות. לקינוח, הפשיל הנער את שרווליו ופצח בניסיון ספונג'ה שנקטע באיבו – עקב מריבת הקטנטנים שפרצה כצפוי והחזירה את הבלגן לחלק ניכר משטח הבית שסודר.

מה אני יגיד לכם? לא היה לי לב לאכזב ולגעור בילד מקסים שכל כך התאמץ להפתיע את אבא, אבל גם לא קל להרגיע את רף העצבים המתמוטט, כשחוזרים ברבע לתשע בלילה, לבית עם ילדים רבים ורעבים…

לו רק יכולתי להסביר לילדי האהוב, שאבא היה הרבה יותר שמח בלי ההפתעות והמאמצים והניקיונות, אלא אם רק היה שומע לאבא ופשוט עושה בדיוק את מה שאבא ביקש ממנו, לא פחות ולא יותר. הבנת את זה, ילד מקסים של אבא?

2.

קריאת ההפטרה בשבת האחרונה, הפגישה אותי בסיטואציה דומה. בדבר ה' מפי שמואל הנביא, יוצא שאול המלך בגבורה ובנחישות, להשמיד ולכלות את זרע עמלק. שאול וחייליו האמיצים עושים עבודה למופת וקוצרים הצלחה מרשימה.

הם אפילו מביאים צ'ופר משדה הקרב, בונוס מיוחד: שלל רב בדמות מיטב הצאן והבקר, אותם בזזו מהעמלקים בחרדת קודש "לְמַעַן זְבֹחַ, לַה' אֱלֹקיךָ". התרגשות כפולה אפפה אותם, לא רק שזכו להכרית את זרע עמלק, הם עוד יזכו גם לשבור שיא ולהקריב את הצאן והבקר המשובחים ביותר שהוקרבו לקב"ה אי-פעם. אחח איזו זכות.

אך מתברר שהקב"ה לא אהב את הרעיון ושלח במהירות את שמואל נביאו להעמיד דברים על דיוקם. "הֲקִימֹתִי, אֶת-דְּבַר ה'", אמר שאול המלך בסיפוק, אך שמואל הביט בו במבט רציני, חודר כליות ולב, כמו שרק נביא הדור יודע להישיר – ושאל: "וּמֶה קוֹל-הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי, וְקוֹל הַבָּקָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ"???…

לשאול, משיח ה', בוודאי היו כוונות טובות, אבל מולם הדהדה באוויר השאלה הנוקבת והמזעזעת: "וְלָמָּה לֹא-שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה'?" וממשיך שמואל הנביא ומפרט: "הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים, כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'? הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים!"

3.

אולי לא שמתם לב, אבל גם אנחנו נמצאים בסיטואציה דומה. גם אנחנו שמענו מהרבי שיחות מפורשות, ראינו עידודים ברורים וקיבלנו מסר שאינו משתמע לשתי-פנים, המצביע על עבודה אחת ויחידה המוטלת עלינו כעת: הכנת העולם לקבלת פני הרבי משיח צדקנו ופרסום נבואת הגאולה לכל אנשי הדור.

וגם הפעם יש חכמולוגים, שאין להכחיש כי הם מוכשרים, יצירתיים ובעלי-מעוף, ולהם יש רעיונות אחרים בשביל חסידי ופעילי חב"ד. מסביבנו צצות ועולות שלל יוזמות מקוריות, 'מבצעים' משופצים ודפוסי פעולה חדשניים, המציפים אותנו מכל עבר.

הרעיונות הללו דווקא עלולים להישמע טוב: נפיץ את החסידות (גם הכללית, לאו דווקא חב"ד) לכל עם ישראל (אבל נשמיט את הרבי כנשיא הדור), ננחיל את לימוד הרמב"ם להמונים (אבל נאמר שזו תקנה של הרבי יחד עם הרב קוק והרב אליהו), נפרסם לציבור קטעי וידיאו מהרבי וסיפורים אודותיו (וכמובן נעלים ונצנזר את השיחות בהם גילה את זהות המשיח ונמחק מההיסטוריה את עידודי 'יחי אדוננו') נעורר חיות חדשה בעשרת המבצעים (ונקבור תחתם את השליחות היחידה בזמננו) וכן הלאה.

הצד השווה שבכולן הוא העדפת ה"זבח טוב" ו"מיטב הצאן והבקר" הנוצצים והמבטיחים, על הקבלת-עול המצומצמת והמעצבנת של "שמוע בקול ה'" – פשוט לבצע בתמימות ובפשטות את רצון הרבי ושליחותו העכשווית, בלי טריקים ובלי שטיקים.

כעת נתונה הבחירה בידינו, הילדים של הרבי: אם לסדר ולנקות את כל הבית, או פשוט לעשות מה שאבא ביקש. אם לשקוע במגוון הסחות-הדעת המחופשות למבצעי הרבי, או להתמקד בנקודה הנדרשת מאיתנו בזמן הזה, ומי יודע אם לא לעת כזאת הגענו, ל(קבלת ה)מלכות?

* * *

שניאור חביב מנסה לכתוב 'משיח אין געזטאן'

רבי, נשארנו נאמנים!

בשבת האחרונה התוועדו ב(רוב) קהילות אנ"ש ברחב העולם (חלק) מאנ"ש, חיילי הרבי אנשי משה האוחזים בקליאמקע. אותם חסידים חיים (להחיות) ונאמנים אשר אש האמונה הפנימית לוהטת בקרבם ומנווטת את דרכם במשעולי אופל הגלות הנוראה אותם חסידים שמוסרים את נפשם יום יום ושעה שעה, שלא נותנים לעולם (מלשון העלם) לבלבל את מוחם ולאטום את ליבם ונאמנים לצו האלוקי הנצחי שקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו מבריאת העולם ועד הגאולה האמיתית והשלמה, וכל יום ויום יהיה בעיניך כחדשים – כחדשים ממש. אותם חסידים שבליבם יוקדת אש התשוקה להתוועד כמנהג החסידים אחרי התפילה בשבת בבוקר.

אותן התוועדויות של השבת האחרונה, נסובו ברוב המקומות בהם פועמת האמונה הלוהטת, אודות המאורע שאירע בשבת זו שבעים ושש שנים קודם לכן, בואו צלחה של הוד כ"ק אדמו"ר הריי"צ לארצות הברית בט' אדר שני ה'ת"ש, לאחר שניצל מעמק הבכא. וידוע ביאור הבעל-שם-טוב לפסוק במגילה "והימים האלה נזכרים ונעשים" כאשר הם 'נזכרים' – כאשר 'מזכירים' אותם, מדברים עליהם, כותבים עליהם, אזי הם גם 'נעשים' – נפעלים ברוחניות העניינים מתעוררת מחדש ההמשכה העליונה ונפעלים כל העניינים הרוחניים הקשורים עם אותו מאורע ש'נזכר' ונ'עשה'.

כמו כן ידוע הביאור החסידי על הכתוב במשנה ונפסק להלכה "כל הקורא את המגילה למפרע – לא יצא". שכל הקורא את המגילה 'למפרע' – כלומר כאילו הדברים התרחשו 'פעם' ואינם 'נוגעים' עוד להיום – ובפרט לימינו דור הגאולה האמיתית והשלמה אשר בכל רגע ורגע מצפים לראות בקיום היעוד "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים", "מלך ביופיו תחזינה עיננו" וכלשון אד"ש וחייב אדם לומר בלשון רבו "תיכף ומיד ממש" ו"ממש עם כל הפירושים שבממש" – הרי לא 'יצא'. לא יצא ידי חובתו בהבנת העניין "הפנימי" של "המגילה" – המאורע עליו מדובר.

כאשר באים אנו לבחון ו'לדבר' על אותה תקופה, צריכים אנו להיזכר מעט במצב הרוחני אשר שרר בארצות הברית באותם הימים. הוא המצב אשר פגש הוד כ"ק הרבי הריי"צ ולאחריו אבינו רועינו שליט"א כשהגיע לאחר מכן. אין צורך להיות בקי בהיסטוריה או חוקר תולדות היהדות או החסידות כדי לדעת כי המצב היה "בכי רע". די להסתכל בקטעי הווידיאו שנתגלו בשנים האחרונות בבחינת 'בזבוז האוצרות' שקודם הגאולה. כאשר רואים את קבלת הפנים ואת מנהיגי ורבני הקהילות החרדיות בארצות הברית של אז.

וכמו שכותב הרבי הריי"צ באחת מאגרותיו מיד עם בואו צלחה לחצי כדור התחתון שאוהבי נפשו ניסו להניא אותו מלהמשיך את מלחמת היהדות באמריקה. אולם ידוע מענה הרבי לאותם אלו שניסו לקרר ולצנן את ההתלהבות וטענו כי אמריקה שונה, ענה להם הרבי את המענה המפורסם שהפך לנכס צאן ברזל בדברי ימי החסידים, המוטו שמלווה את הפעילות הליובאוויטשאית החובקת עולם – 'אמריקה אינה שונה'!

דברים ברוח דומה אמר הרבי בהתוועדות ש"פ ויקרא שבת זכור תשכ"ה: "… במשך כ"ה שנים הנ"ל יצאו כמה-וכמה מבני ישראל מהמדינה ההיא, שבה היה כל ענין של תורה ומצוות קשור עם מסירות נפש, וכיון שלמעלה ראו את החיות וההתלהבות שלהם בקיום התורה והמצוות ומסירות נפשם עבור ענייני יהדות על כל צעד ושעל, הנה בחסדי ה', ובאופן שלמעלה מן הטבע, יצאו מן המיצר אל המרחב (כלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה הנ"ל) ובאו למקום שבו יכולים לקיים תורה ומצוות ללא מניעות ועיכובים.

אבל בבואם למקום זה, יש מהם ששכחו את כל העניין של מסירות הנפש, הם חושבים שהצורך במסירות נפש היה רק בהיותם במעמד ומצב של שיש מניעות ועיכובים במעמד ומצב ד"מן המיצר קראתי י-ה" אבל עתה, בהיותם במדינות הרווחה אין צורך במסירות נפש, יכולים להסתפק בעבודה שעל פי טעם ודעת. (גם אז טופח חברו על שכמו ואומר לו שהוא "א פיינער איד…") ואין צורך בעבודה של מסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת.

ומה גם שבהיותם כאן הם למדים מהלכות ומנהגי המדינה:

בהיותם במקום שבו היו גויים פראי אדם ("ווילדע גויים"). היו גם צריכים להתנהג בפראות – להיות יהודי פראי ("א ווילדער איד") שאינו מתחשב בחשבונות שכליים. אבל עתה, בהיותם בין הגויים שמתנהגים באופן של התיישבות וחשיבות ("סטאטעטשנע") צריך גם הוא להתנהג כן.

ולדוגמא: העניבה ("גאלסטוק") צריכה להיות מונחת במקום המדויק, והגרביים צריכים להיות בצבע המתאים, ופשיטא שבכל יום הוא חייב לקרוא את העיתון חוק ולא יעבור שהרי לולי זאת, לא ידע "חס-ושלום" מה החליט ה"פרעזידנט" בוואשינגטאן בנוגע לעניין מסוים. ועל דרך זה בנוגע לענייני אכילה ושתיה – שהוא חייב לשתות בכל יום כוס חלב או כוס מיץ בשעה הקבועה, ולאו הכי "אינו מסוגל" ללמוד שיעור קבוע אפילו ב"קיצור שולחן ערוך"…

וכאשר אומרים לו שיעשה חשבון ויתבונן במעמדו ומצבו בנוגע לחיות ולהט ("קאך") בענייני תורה ומצוות, כאשר סדר העבודה שלו הוא במדידה והגבלה, שאין להשוותו כלל למעמדו ומצבו כפי שהיה פעם, כאשר סדר העבודה שלו היה מתוך מסירות נפש – יש לו חשבון אחר:

מובא בחסידות (והרי הוא "חסיד"…) שכשם שצריך לידע חסרונות עצמו, כך צריך לידע גם מעלות עצמו. – ההתבוננות במעלות עצמו נחשבת אצלו ל"עבודה" על פי דרך החסידות. – ולאחרי ככלות הכל – טוען הוא – הרי הוא במצב די טוב… ומה גם – טוען הוא – שיש לו ב"בנק" "חשבון גדול" מהמסירת-נפש שהיתה לו במדינה ההיא, כך עכשיו יכול לנוח!

ומובן, שהסך-הכל מהחשבונות הנ"ל הוא – שנמצא במעמד ומצב של שינה, וכתוצאה מזה נחלשים כוחותיו הרוחניים – כפי שרואים בנוגע לכוחות גשמיים, שכאשר לא משתמשים בהם הרי הם נחלשים (וכדי לחזור ולהשתמש בהם מחדש, יש צורך ביגיעת נפש ויגיעת בשר, ובתחילה סובלים כאבים וכו'), וכן הוא גם בכוחות הרוחניים.

*

חסידים! תמימים ! אחים יקרים! הבה נשווה בנפשנו מי היו אותם חסידים. הרי לא היו אלו עסקנים מדושני בשר ועונג שנסעו ברכבי פאר וטסו רק במחלקה ראשונה, לא היו אלו אנשים שזה מקרוב באו ושאפו לשנות סדרי בראשית, לא היו אלו שלוחים שעסקו כל היום בדיווחים על פועלם די בכל אתר ואתר וברשתות החברתיות – היו אלו זקני (וצעירי) החסידים שמסרו נפשם בפועל במסירות נפש ממש למען קיום התורה והמצוות ב"מדינה ההיא" ועליהם הרבי "מתלונן" ו"תוהה" היכן נעלמה מסירת הנפש שלהם?!

הם לא ישבו ב'מסעדות' ולא 'התרועעו' עם שועי עולם. והרבי תובע מהם שימשיכו עם אותה מסירות נפש, שהרי כמו בכוחות הגשמיים, כאשר לא משתמשים באיבר או בכח מסויים הוא מפסיק לפעול.

ואנן מה נענה אבתרייהו, מה נדבר ומה נצטדק, כאשר כל שתובעים מאתנו דור השביעי, היושב על סיר הבשר, לטכס עצה מה לעשות ואיך לעשות להביא את הגאולה בפועל ממש.

*

מספרים תלמידי הישיבה תומכי תמימים ליובאוויטש בברונואה ע"ד כבליובאוויטש שמרגלא בפומיה של המשפיע האגדי הרב ניסן נעמנאוו שהיה אומר, שפעם העבודה של איתכפיא הייתה שלא לאכול חמאה ולהסתפק באכילת הלחם השחור בלבד. אחר כך הגיעו זמנים שבהם תבעו מבחורים שלא למרוח את החמאה על הלחם, אלא לאכול את הלחם לבד ואת החמאה בנפרד. ואילו בימינו, היה ר' ניסן אומר, האיתכפיא שנדרשת מבחורים היא שלא למרוח באדיקות את החמאה עד קצה הבגאט ממש, אלא להסתפק במריחה 'גסה' במרכז ה'פרוסה'.

מי אינו זוכר את הכינוסים האגדיים של הרב זמרוני זעליג ציק, שליח כ"ק אד"ש ב'עיר הגאולה' ומנהל האגודה למען הגאולה האמיתית והשלמה בשנת הקהל ה'תשנ"ה. שנה שבה האמונה הטהורה התלהטה כאש להבה וחרכה את כתלי הסינרמה, שטפה כלבה רותחת את יד אליהו ונשפכה בראש חוצות כיכר מלכי ישראל ופארק הירקון. אותם ימי בשורה בהם האמונה סחפה את רבבות חסידי חב"ד, בימים טרם היה סיפק בידי הגלות המרה בסיוע עסקנים שונים ומשונים לקרר את האמבטיה הרותחת ולחדיר את רעיונותיהם הנפסדים המפעפעים כארסו של עכנאי אל תוך מוחותיהם הזכים של החסידים.

אחים יקרים! הבה נשוב לאותם ימי תום וזוהר, ימים של כוח עלומים צעיר ורענן שגדש את הכיכרות בזעקה ותביעה לבורא עולם שישלח את המשיח, ימים בהם טרם 'נסדק' ה'שופר' שנשא בגאון את הכרזת הקודש מידי שבוע ובישר את ימי הבשורה לעם ישראל.

הבה נשוב למסירות נפש של שנות הנ'. למסירות נפש שהייתה לנו ב"מדינה ההיא" שבכל אחד ואחד, נעמוד איתם מול ה'קומוניסטים' שבדורנו, מול ה'יבסקציה' החסידית החפצה להשמיד כל זכר לאמונת החסידים הטבעית שמפעפעת בלב כל אשר בשם חסיד יכונה.

באמונה ובציפיה, מתוך אחדות ואהבת ישראל ניפגש כולנו רבבות חסידי חב"ד הנאמנים בהיכל 'מנורה מבטחים' בתל אביב ונכריז בקול אחד רם וברור – רבי! אמריקה אינה שונה! תשע"ו אינו שונה מתשנ"ג! היינו נאמנים – ונשארנו נאמנים! יחי אדוננו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!!!

לתגובות הארות והערות shneorc@gmail.com