חיילי המשיח • בנו של הרב אורי ליפש ע"ה בטור לזכרו

הרב מענדי ליפש, שליח הרבי בבית שמש

אתמול, חג הפורים, היה יום השנה לעלייתו של אבי מורי, הרב החסיד אורי מרדכי ליפש, השמימה. בקריאת התורה של יום זה, מופיע עניין שמבטא את מהותו:

מספרת התורה (בסוף פרשת בשלח): "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק". הסביר הרבי שהמשמעות הפנימית של הפסוק, היא שיש קליפת עמלק – קליפה של קרירות  ("אשר קרך בדרך"), וספקות (עמלק בגימטריא ספק) באלוקות ובקדושה. והדרך להילחם בקליפה הזאת היא ע"י "בחר *לנו* אנשים", לקחת "אנשי משה", אנשים שקשורים חזק למשה רבינו, ולהם יש כח להילחם ולנצח את הקרירות והקליפה של עמלק.

זו בדיוק היתה דמותו של אבי מורי – התקשרות והתמסרות מוחלטת לרבי, מבלי להתפעל כלל מכל קרירות ולעג. אבא התחתן והגיע לבני ברק בשנת תנש"א. עם הגעתו הפך להיות דמות מאוד בולטת בבני ברק, בהיות שאף פעם לא ניסה להסתיר את היותו חבדניק, ואדרבה – דיבר והתוועד עם אנשים בבני ברק על הרבי, כאילו הוא נמצא ב770…

כשהגיעה אליו השיחה של הרבי משבת שופטים תנש"א, בה מורה הרבי שצריכים לפרסם לכל אנשי הדור שהקב"ה בחר צדיק בדורנו שיהיה שופט יועץ ונביא הדור, ויורה הוראות לכל בני ישראל ולכל האנשים בכל העולם – לקח אבא את דברי הרבי כפשוטו (כמובן), והלך בפשטות לקיים את ההוראה. הוא נעמד בצומת של בית הכנסת איצקוביץ בבני ברק – אחד המקומות הכי מרכזיים בעיר – נעמד על חפץ כלשהו מוגבה, והחל לנופף במטפחת. תוך דקות אחדות כבר עמדו שם קהל גדול לראות את המחזה המוזר. אבא החל לחזור בקול רם וברהיטות על השיחה של שופטים נ"א…

גם לחלק מהחבדניקים בבני ברק היה קשה לעכל את האברך ה'שפיץ חב"ד' שנחת לפתע לעיר ומפיץ את המעיינות 'בלי לספור אף אחד'… אחד מזקני אנ"ש מבית כנסת חב"ד ברחוב רש"י הטיח בו פעם: "אתה ויתד נאמן מפרסמים בדיוק אותו דבר!"…

(הייתה זו תקופה בה עיתון יתד נאמן חיפש להתנגח ברבי וחב"ד, וציטט באופן קבע את כל האמירות החזקות משיחות הדבר מלכות שיצאו באותה תקופה על כך שנשיא הדור הוא משיח, ונביא וכו'. הם חיפשו להתנגח בחב"ד, ואבא חזר על זה השתדל לחזור ולהפיץ על מה שהרבי דיבר באותה תקופה, כך שמעשית החסיד הזקן צדק…)

נוחות זה לא פונקציה

כשהיינו ילדים, בבית כנסת חב"ד ברחוב רש"י היו מחלקים ממתקים לילדים שבאו בשבת מברכים מוקדם בבוקר לאמירת כל ספר התהילים. הבית כנסת הזה רחוק מהבית שלנו, כחצי שעה ברגל, ולא היינו מתפללים שם בד"כ. אבל מכיוון שהילדים בבית רצו להגיע לשם לאמירת התהלים, לכן תקופה ארוכה, מידי שבת מברכים, היינו קמים לקראת השעה 6 בבוקר, והולכים עם אבא לבית הכנסת הרחוק לאמירת תהלים.

גם כשלא היה לו שום תועלת אישית מההליכה לשם, וגם כשזה כרוך בטרחה גדולה, הוא היה הולך איתנו תמיד בשמחה את כל הדרך. הראה דוגמא אישית בפשטות שכשמדובר על עניין של הרבי, אז עושים את זה תמיד בשמחה וטוב לבב.

בסעודות שבת באופן קבוע, הנושא היה: מה אומר הרבי ומה כתוב בתורה על העניינים שקורים עכשיו בעולם. תמיד זה היה מרתק! ובעיקר, זה השריש בנו צורת הסתכלות, שכל מה שקורה בעולם, את הכל צריך לבחון לפי המשקפיים של הרבי.

חיים בשביל הרבי

לאחר הסתלקותו התפרסם בהשגחה פרטית מכתב שכתב לבית דין רבני חב"ד, לאחר השיחה של הרבי בב' אדר תשמ"ח, אודות "בואו ונחשוב חשבונו של עולם". אבא כתב שם שבדעה צלולה וברצונו החופשי הוא מבקש מהבית דין לפסוק, "שאם יש איזו גזירה על כ"ק אדמו"ר שליט"א, שאהיה אני במקומו, והריני מוותר על האריכות ימים שהבטיח לי כ"ק אדמו"ר שליט"א, כדי שכ"ק אדמו"ר שליט"א יבוא בעצמו לגואלנו".

אחי, הרב שולם, סיפר, שלקראת חתונתו של אחי יהודה, עבר על מסמכים בבית כדי למצוא יומנים של אבי מבית חיינו ומסמכים מעניינים לפרסום בתשורה מהחתונה. בתוך המסמכים, מצא גם מכתב של אבא שלי (נוסף על המכתב הנ"ל לבית הדין), משנת תשנ"ג, בו כתב שוב לרבי את אותו תוכן – שהוא מוותר על אריכות ימיו כדי שהרבי יבוא לגואלנו.

אבי מורי לא אמר לנו שום דבר מיוחד בבחינת צוואה לפני הסתלקותו. אבל בעיניי זה לא היה חסר כלל, כי את הנקודה והמסר שלו הוא העביר כל הזמן, בחייו ובעלותו השמימה, והחדיר בנו את זה עמוק עמוק בנשמה: הגענו לעולם כדי לתת את כל החיים שלנו לרבי.