צביקה קליין, ג'רוזלם פוסט
אי אפשר לנצח את חב"ד. אז למה לא לעבוד איתם?
אני זוכר את רגע ההפתעה, ואולי גם הקנאה, כאילו זה קרה אתמול. דמיינו את זה: מינוס 22 מעלות, הלסינקי, פינלנד, באחד מלילות חנוכה.
הייתי אז חלק מ"קרוואן חנוכה" של בני עקיבא וההסתדרות הציונית, יוזמה יפה שרצה במשך שנים. שליחים ציוניים מרחבי סקנדינביה היו מתאספים, מרימים מופע, מחלקים סביבונים וסופגניות ורוקדים עם ילדים וקשישים במרכזים קהילתיים.
ערב אחד קרתה טעות. האירוע שלנו בקהילה היהודית המקומית נקבע בדיוק לאותה שעה שבה התקיים האירוע של חב"ד במרכז העיר. בקהילה אמרו לנו ללכת לאירוע של חב"ד, להכריז על ההתכנסות שלנו ולהביא משם אנשים. התנדבתי ללכת, יחד עם אחת השליחות, צעירה בשנות העשרים לחייה שתפרה לעצמה תחפושת סביבון מגושמת.
כשהגענו לשם, כמעט התעלפנו.
ראינו חנוכיית ענק מפוסלת מקרחון ומשטח החלקה על הקרח. שוקו חם וסופגניות בכמויות שאי אפשר לגמור, והכל בחינם. להדלקת החנוכייה הוזמנו האנשים הכי מקושרים ומשפיעים בפינלנד: ראש העיר, פוליטיקאים מקומיים ואנשי עסקים אמידים.
הקולגה שלי לקחה את המיקרופון, ובעברית ואנגלית הכריזה על האירוע שלנו. אף אחד לא באמת שם לב. חזרנו אחורה בקור המקפיא, מנענעים בראשנו: איך אנחנו אמורים להתחרות בזה? לא דיברנו פינית. חלקנו דיברו שוודית רצוצה. כן, היה לנו קסם, אנרגיה והתלהבות. אבל הקישוטים שלנו היו עשויים מבריסטולים גדולים. שום דבר נוצץ. לא הפסקתי לחשוב על ההבדל התהומי בין שני האירועים.
שנים אחר כך, כשהפכתי לעיתונאי שמסקר את העולם היהודי, המשכתי לפגוש את אותה דינמיקה: קהילות יהודיות ותיקות, מושרשות, עם היסטוריה עשירה ומסורת עמוקה, לכודות במתח מול שליח חב"ד המקומי. זה קרה עיר אחרי עיר, בתבנית קבועה להפליא.
משפחת שליחים צעירה מגיעה עם אנרגיה בלתי נגמרת, רעיונות מצוינים, מיתוג מדהים – והכי חשוב: זמן. הם שם כדי להישאר. הרבי מלובביץ' שלח אותם, ועד שהמשיח יגיע, מתי שזה לא יהיה, הם לא הולכים לשום מקום.
לעומתם, שליחי הסוכנות היהודית, מוכשרים ככל שיהיו, נשארים בקהילה מקסימום ארבע שנים. רב קהילה שמנהל קריירה תמיד פוזל להזדמנות הבאה: קהילה גדולה יותר, שכר טוב יותר, תנאים משופרים. ובינתיים, אותו שליח חב"ד, עם אשתו וילדיו, נשאר נטוע באותו מקום, ממלא את אותו תפקיד, שנה אחר שנה.
יש פה גם עניין תרבותי. שליחי חב"ד נוטים למשוך את הקהילה הישראלית המקומית. ברוב הערים יש הפרדה בין הקהילה היהודית לישראלים; הם כמעט לא מתערבבים. זה עניין של קליקות. בקהילות מבוססות רבות צריך לשלם דמי חבר או לקנות כיסא לתפילות החגים. בחב"ד המנהג שונה: אין דמי חבר, לא קונים כיסאות. ישראלים, שבחיים לא שמעו על לשלם עבור כיסא, מרגישים שם הרבה יותר בנוח. כך גם סטודנטים ומשפחות צעירות.
מה שהופך את חב"ד לייחודית באמת זה עד כמה העבודה הזו מוטמעת בהם מלידה. הם מחונכים לתפקיד הזה מהרגע שהם מסוגלים להבין. הם לא מבזבזים זמן על שאלות לגבי המשימה.
ואז יש את המיתוג – וזה אחד המפתחות להצלחה שלהם. שליח חב"ד לא יכול סתם להחליט למתג מחדש את בית חב"ד בצבעים אחרים או בפונט שונה. הם פועלים עם משמעת של התאגידים הגדולים בעולם, כמו קוקה-קולה. יש חוקים, וכולם מצייתים להם. הם גם אלופים במערכות יחסים ויודעים לתת שירות יוצא דופן. זו הסיבה שברוב המקרים, המסעדה של חב"ד תשרוד הרבה אחרי המסעדה של הקהילה היהודית המקומית. מעבר לכשרות, הם בונים קשרים עם השלטון המקומי וממנפים אותם למימון הפעילות.
כעיתונאי, למדתי שרבני חב"ד תמיד זמינים. אתה יכול להתקשר אליהם בכל שעה. הם לא רק יענו, הם יתנו לך בדיוק מה שאתה צריך באותו רגע: ציטוט חד, תמונות איכותיות, לפעמים אפילו הודעה לעיתונות מוכנה. זה לא סוד שכל כתב זוטר בתקשורת הישראלית יודע להתקשר לבית חב"ד כשיש אירוע משמעותי בעיר שלו.
האם הרבנים האחרים מעורבים פחות בקהילות שלהם? ברור שלא. אבל הם פועלים כמו IBM – מתודיים, מבוססים, כבדים. חב"ד פועלת כמו סטארטאפ: תמיד חושבים מחדש, תמיד ממציאים, רעבים להצלחה ורעבים לתשומת לב.
הנה הדבר שרבים עדיין לא הפנימו: אם אתה לא יכול לנצח מישהו, כדאי שתצטרף אליו. יש הרבה אגו משני הצדדים, בקהילות של "הדור הישן" ובחב"ד. אבל חב"ד ככל הנראה תשרוד יותר מכולם.
בקהילות רבות, חב"ד היא לא רק נוכחות – היא הקהילה. תחרות היא דבר בריא, כן. אבל ככל שהשנים עוברות, חב"ד הופכת למשפיעה ופופולרית יותר. לא אגזים אם אומר שבקהילות רבות, בטח בקטנות שבהן, חב"ד היא העתיד.
אני לא אומר את זה מתוך נקיטת צד. זה פשוט משהו שהופך לבלתי ניתן להכחשה. הם מעולים במה שהם עושים. הם מחוברים במקומות הנכונים והדלתות שלהם תמיד פתוחות.
במקום להילחם בחב"ד, ארגונים וקהילות יהודיות בעולם צריכים לשקול לשלב איתם כוחות. כי בקהילות רבות, הם לא רק מתחרים. הם העתיד.