מסעיר את ה'עובדים' • לוי זלמנוב

לוי זלמנוב

בכיות עצומות קורעות לב התפרצו מליבו הטהור של הרבי בעת אמירת המאמר 'עבודה' הידוע 'לא תהיה משכילה' תשי"ב, שהסעיר את ה'עובדים'. הדמעות ניגרו על השולחן, וכל מילה נשמעה כזעקה מפנימיות עומק הנשמה. היה אפשר לראות את המאמץ הכביר שלא לגלות את הצער, את ההתאפקות שלא לבכות כל כך, אך ההרגש הפנימי היה חזק מכל מסך, ופרץ את כל מעצורי הנפש. גם לאחר סיום המאמר, הרבי נותר כמה רגעים נסער, מנגב את הדמעות, כאילו עדיין מהדהדת בו אותה נקודה של אמת.

במרכז ה'מאמר' עומדת סתירה מעניינת: מצד אחד נאמר שפעולת האדם אינה נוגעת לקדוש ברוך הוא ('אם חטאת מה תפעל בו'). ומצד שני, יש מקומות שבהם מודגש עד כמה עבודת האדם יקרה וחשובה לפני השם. נקודת הביאור ב'מאמר' אדירה: קיום רצון ה' מתוך ביטול ו'אתכפיא', הנובע מיראת השם, אכן נוגע לדרגות מסוימות של גילוי אלוקות. אבל ל'עצמות ומהות' – זה אינו נוגע כלל.

ואז מגיעה הנקודה המרעישה: הדבר היחיד שנוגע ל'עצמות' הוא התוצאה הפנימית של עבודת האדם – השינוי שהוא עובר. כשהאדם עובד את ה' מתוך אהבה, מתוך הפנמה והתבוננות עד שהלב עצמו מבין שכך נכון לחיות – אז הוא עצמו מתעדן, מתברר, נעשה 'צירוף הבריות'. זה מה שנוגע ל'עצמות' ממש.

וכיצד מגיעים לאהבה כזו? הרבי מדגיש: רק על ידי 'עבודת התפילה'. תפילה באריכות, מתוך התבוננות, היא שמחדירה את החסידות ללב, עד שהקדוש ברוך הוא נעשה מוחשי, חי, בלתי נפרד מחיי האדם. זו נקודה עצומה: כל לימוד התורה והמצוות הנעשים רק מתוך יראה – אינם נוגעים ל'עצמות'. רק התפילה שמולידה שינוי פנימי ותיקון המידות.

אך יש סכנה: לפעמים האדם כבר זכה ל'אהבה ויראה', והוא מרגיש מסופק. הוא מפסיק להשקיע בתפילה, והרגש נחלש. הוא עושה רק מה שהוא מתחבר אליו. לכן עליו לשים לב, שלפחות פעם אחת בשנה תהיה לו הזזה עצמית לאלוקות שלמעלה מטעם ודעת. מעל המציאות שלו.

והעיקר, עליו לזכור ולהתבונן בכך ש'ימים יוצרו' – כל רגע שהוא חי, יש לו שליחות. ואם יש יום או אפילו רגע אחד שהוא אינו ממלא את שליחותו, הרי הוא מורד במלך מלכי המלכים. וכאן הרבי התפרץ בבכי נורא.. כי ההתבוננות הזו מחזירה את האדם למסירות מחודשת, לחיות, להשקעה אמיתית בעבודת ה'. עד כדי כך ש'עצמות' מבטיח לו 'את מספר ימיך אמלא' – שגם אם החסיר בעבר זמנים שלא מילא את שליחותו, ה' ימלא אותם בשלימות.