-
הפתרון נמצא! יש תרופה! כן, להתמודדות עם תעוקה נפשית של "כתית" ו"אינגאַנצן צוטרייסלט" מכך שהגאולה לא באה • מגוון רחב של אמצעי ארגעה ועזרי שינה – ללא צורך במרשם – נגישים וזמינים • מדחיקים, מתרגלים, מתגשמים קצת, ולשאר עוזר היצר • טור נוקב מאת א. אברהם • לקריאה
חב"ד אינפו|כ״ז באדר ה׳תשפ״אמאת א. אברהם
היו כאלו שהתעדכנו כבר ביום שני בלילה. בימים ההם, לא הציץ אדם כל שניה בעדכונים בסמארק-פון או במחשב, היה צריך להיות מחובר לפאקס, ולהיות מהמיוחסים שמקבלים דיווחים. באיזורי הפריפריה הארצישראלית, הידיעה פשטה עם שחר של יום שלישי.
אתמול כשהרבי נסע לאוהל… וכולי.
ההלם היה על פני כולם. אף אחד לא חלם שכזה דבר עשוי להתרחש. המילים מתוך המאמר שקיבלנו מהרבי לפני קצת יותר מעשרה ימים – קיבלו משמעות מוחשית: תחושת חירום.
ספר התהלים היה מצרך שימושי שזכה לשימוש אינטנסיבי. לא היה מושג מה באמת קורה. הזעזוע היה כה גדול, שחשבו שמדובר באירוע של כמה ימים, והנה הרבי חוזר ושוב יש קונטרסים-התוועדות-שיחה-דולרים כמו תמיד.
לשבת התקבל "כרגיל" ליקוט, אבל בשלב מסויים הובן שמדובר בשיחה שכבר נדפסה בעבר. ביום ראשון אצו רצו כולם ללוחות המודעות לראות את ה"ראשי-דברים" משבת – ולא האמינו שאין שם שום דבר. "מה, לא הייתה התוועדות"…
משהו החל לחלחל לתודעה. "עשו אתם כל אשר ביכולתכם", הפך לאתגר נוראי משהיה ניתן לדמיין.
והחל המירוץ, לנסות לקצר את הזמן הזה… אולי בפורים תהיה שיחה…
* * *
– אוי, אני זוכר את הפורים ההוא, איך חיכינו, איך רצינו;
– כן, פורים השנה יהיה אחרת לגמרי. מראש השאלנו תחפושות לילדים. בבוקר ניקח את המשפחה לבסיס הקרוב שיחלקו כמה משלוחי מנות וייצטלמו עם חיילים על נגמ"ש, ואח"כ ניסע לסעודה להורים שלה.
– סליחה?…
– תשמע, צריך קצת להחליף אווירה, אין לי כח לכל הסאמאטוכא של המשלוחי מנות. סיכמנו עם השכנים שיכניסו את מה שיונח ליד הדלת, ואנחנו יחסית מוקדם נעלה כבר על רכב וניסע. יגיעו גם הגיסים. יענקי הוא "מבין" ואמר שיביא מחנות המשקאות של חבר שלו כמה בקבוקים טובים. אז לפחות יהיה טעם לכל ה"עד-דלא-ידע", כי ממילא נישן שם בלילה.
– ומתוועד שם מישהו רציני השנה?
– האמת לא ביררתי, קודם נהיה עם הילדים, אולי אחרי שיירדמו נעשה קפיצה לבית-כנסת לראות מה קורה. אבל בעיקרון, מתאים לי לשבת עם המִישְפּוּחֶה, הילדים יספרו מה שלמדו בחיידר, נהנה קצת מסעודתו של אותה צדקת, חמותי, ויהיה בסדר.
* * *
שום דבר כבר לא היה בסדר. נוהל החירום השתלט על חיי החסידים. כינוסי תפילה ענקיים. מזמורי תהלים אחרי שחרית כל בוקר, בכל בתי הכנסת, תלמודי-התורה והישיבות. ה"ראשי-דברים" התחלפו בדיווחים שגילו טפח והסתירו עשרה טפחים.
החיים התנהלו בעירבוביא של ריקודים "דער רבי זאָל געזונט זיין", "דער רבי איז געזונט" – כאשר בשיטת הטפטוף השתחלה ההכרה שמדובר בהעלם והסתר שלא היה כמוהו מעולם. במקביל החלו להופיע התפרצויות הבכי, הכינוסים שנערכו בו זמנית עם בית-חיינו שאווירה מאויימת שלטה בהם.
י"א ניסן תשנ"ב – תשעים שנה – עוד הצליח לשמור על אווירה חגיגית משהו; בארץ הקודש – כינוס אדיר ביד-אליהו ("לפרסם משיח עם כל הצרמוניה", זעק ה'חוזר' שהגיע אז במיוחד). יוזמה ללימוד איגרת התשובה מקבלת אישור בהנהון ראש של הרבי. ובעצם, הכל מתנהל אז בנענוע ראשו של הרבי הנסתר מאין רואים – כך נסגרים שידוכים, כך קונים בתים, כך יוצאים לשליחות.
ההלם קיבל שידרוג בדמות ה"גילוי" הקצר של חג השבועות. החוזרים מבית חיינו זעקו – חסידים תהפכו עולמות! תהפכו עולמות!
וכאילו לא די בכך, ממשלת הימין שהוקמה בברכת הרבי, מסיימת את ימיה. בבחירות מבולבלות והזויות עולה ממשלת שמאל קיצוני. לקייטנות חב"ד לא נותר אלא לחקות את סיסמת הבחירות המנצחת "ישראל מחכה לרבי". אַיי, כמה היינו מוותרים על השיר הזה.
* * *
– תגיד, אתה זוכר את הבחירות ההן?
– "הבחירות ההן", מי שיישמע – עכשיו הולכים עוד מעט לבחירות!
– התכוונתי ל…
– התכוונתי ש'מתכוונתי, אתה יכול מצדי להאמין ששר הבריאות חסידי יממן לך את טיפולי השיניים עד מאה ועשרים, אבל הקואליציה הזאת מקרטעת. נרקמות בריתות חדשות.
– באמת לא נמאס לך מהשטויות.
– נמאס? לי? אני התפקדתי כבר מזמן. תזכור מה שאני אומר לך: כל ההפגנות לא יעזרו אם אין לך כח במרכז…
– אתה רציני?
– כן, החלטתי להשקיע במעשים במקום בוויכוחים.
* * *
והוויכוחים באמת היו לוהטים ביותר: האם צריך להשקיע באמירת תהלים – או בפעילות בענייני גאולה ומשיח. זה היה השיח הפנימי. על כך להט מדור הדעות במה שפעם היה הבמה המרכזית החב"דית בלשון העברית.
הוויכוחים קיבלו כיוון מעט שונה עם התקדמות התהליך המדיני: האם צריך להשקיע במחאה על שלימות הארץ – או בפעילות בענייני משיח. ואם פעילות בענייני משיח, האם עדיף השלט של "היכונו" או של "ברוך הבא". הלוואי אמן שהיום היו וויכוחים כאלו.
ובתוך כל הוויכוחים מגיע תשרי, ויש כאלו שמחליטים לנסוע בכל זאת. ופתאום צץ לו חדר עם חלונות זכוכית בצד המערבי של הזאַל, ואחר כך מרפסת עם ווילון. הרבי מתחיל להיגלות משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים, ונוצרת "שיגרה" של תפילות עם הרבי בהתראה של כמה דקות. "ביפרים" (מישהו בכלל זוכר מה זה?) מתחילים להצמד לכל חגורה של כל אשר בשם חסיד יכונה. הרגשות עדיין מעורבים, מעורבים מדי. הדברים לא ברורים. יום שני של סוכות הרבי יורד למטה. משהו בוער מתחת לפני השטח. לא יודעים לאן זה יתפתח.
וכמו מלוע הר געש, תפילה ותשוקה וגעגועים לוהטים מתפרצים בבת אחת בהקפה ההיא בשמחת תורה תשנ"ג. ו"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד" הופך להיות השיר היחיד והבלעדי. זו הבקשה ואין בלתה.
ואז מגיע גם הבאַנקעט של כינוס השלוחים, והעידודים החזקים המתועדים בווידאו. אלא שלצד זה חוזרים מראות קשים שנחרטים עמוק בלב. שש שעות הרבי מושיט את ידו לחסידים בי"ט כסלו, שש שעות מבקש ומתחנן, שש שעות החסידים מנסים להבין את רצונו הקדוש – ניין, ניין, ניין…
* * *
– לא, לא, לא…
– מה קרה?
– אויש, אני לא מאמין שזה עוד שם. כמה שעות עברו ואנ'לא מצליח להוציא את זה?
– מה, רבונו של עולם
– כאילו שאתה לא יודע שפתחו מקום חדש של אוכל מוכן בחמישי בלילה ושישי? נוּ, הייתי שם לסיבוב טעימות בצהריים, קוגל, מלפפון חמוץ, הערינג, קצת קישקע, סלט, ונתקע לי משהו בשן מאחורה, ולא יוצא בשום אופן.
– עם קיסם ניסית?
– נו, אל תרגיז עכשיו. אוחחח, ברוך ה', יצא. הנה, עכשיו אפשר סוף סוף לפטפט קצת בנחת. רגע. קסססט, קסססט, הנה, יצא לגמרי.
– גם אני רציתי לדבר איתך לחדש את החברותא.
– ועל האסיפה האחרונה שהייתה בקשר למוסדות שמעת? הערט-זיך-אַיין, לא יעזור לו, בסוף יסדרו שתהיה עמותה חדשה עם פיקוח פנימי, עובדים על זה עכשיו שיירדו להם מהזנב ויצליחו לשקם את הזהו… היום לא הולך במלחמות, צריך להגיע להסדרים. אנשים רוצים שקט.
– היום בערב יש שיעור, אולי ניפגש אז
– מ-מ-מה? אני היום מושבת, רעייתי יוצאת לקורס עיצוב פירות. תצלצל בעשר אם יישאר קצת כיבוד, מאז הקוגל של הצהריים עברו כמה שעות.
– ומה עם שלישי בערב?
– שכחת, אז יש לי את הקורס שלי.
– אז ניפגש כבר בשבת.
– לא, אנחנו במלון בשבת של אירגון המתנדבים. יהיה שם סטנד-אפ חסידי…
* * *
מי סימם אותנו? מי חטף אותנו? איך לא מצליחים אפילו להזכר במצב הנפשי ממוקד המטרה "להתראות עם הרבי תיכף ומיד ממש"? למה פעם היו רואים על כל חסיד שיש לו עבודה יחידה לקבל פני משיח, והיום (מבלי לזלזל באף אחד שמוסר את נפשו ובאף פעולה) –רואים כמחמאה אם האירוע/אירוח היה לתפארת, דהיינו בהצנעה לתפארת של המסר המרכזי ההוא.
איך זעק ר' מענדל מרוזוב באחד הכינוסים ב-770: ואיך נהפכת?!!
ואיך התאהבנו בהליכה בשבילים הצדדיים שבשולי-השוליים של ה"דרך הישרה"? כי בעצם, למה להיות כל הזמן "כתית"? בשביל מה ה"נערווים" האלה… למה צריך לשלוף תמיד עלון בענייני גאולה ומשיח? ולמה צריך "לשגע את הילדים"? נסנוור אותם עם פנסים ונזכה ל"חיים חסידיים רגילים ושקטים"… אוי, מה היה לנו.
ניין! ניין! ניין! צריך לחזור לעצמנו. 29 שנים לאחר כ"ז אדר-ראשון תשנ"ב אסור חלילה להירדם. להיפך, צריך לחולל מהומות ולחזור למשמעות הפשוטה של "עבודה יחידה" ושער לכל ענייני העבודה – משיח! בלי מרכאות, בלי אמצעי דילול. בלי להתרפק על "מפעל השליחות" אלא להתמסר ל"מטרת השליחות". בלי פוליטיקה נמבזה ובלי תירוצים, כמו גם בלי אמצעי ארגעה "חסידיים". צריך לזעוק היום, כמו שזעקנו אז כשנפתח הווילון.
פשוט כך: צריך לפעול את גילוי הרבי מלך המשיח. צריך להיות עסוקים עם עצמנו ועם זולתנו – חובשי כיפות סרוגות, חובשי שטריימלים, או נעוצי עגילים בגבות – בתורת הגאולה. וצריכים להיות מוטרדים, נסערים, דרוכים – אינגאַַנצן צוטרייסלט! לא לחינם כתב הרבי אודות המאמר "ואתה תצוה" – "ויהי רצון שיפעל פעולה הרצויה". כן, הרבי מתפלל שזה יפעל בנו, שלא נשכח ולא נשקע ולא נתפזר לכל רוח. שנרצה גילוי אלוקות, שנשתוקק לגילוי העצמות בביאת משיח.
אולי נחליט סוף סוף להתעורר. כי יותר ממה שישראל מחכה לרבי, הרבי מלך המשיח – מחכה לנו.