והניף ידו על נהר הקרירות • בעקבות שמחת תורה תשנ"ג

הרב מנחם ששון, מגזין בית משיח

שמחת תורה תקמ"ז – שמחת תורה תשנ"ג. 

יום אחד שמלמד על משנהו. תאריך אחד שמספר את עומקו של חברו. 

באותו תאריך – בהפרש של ר"ז שנים – התחולל מהלך אלוקי-היסטורי-שמיימי שמעניק הבטה פנימית לעומק התקשרותם של החסידים, לדביקותם ברבי, ולאמונתם בכל מילה היוצאת מפי קודשו. 

כן, גם כשלא נראה כך לעיני בשר. 

נפלאות גדולות בשמחת תורה

את הגילוי האלוקי שהתרחש בשמחת תורה תשנ"ג, רוב החסידים כבר מכירים וחיים עמו כנקודת יסוד לכל תהליך התגלות משיח בשנות הנפלאות: באותו היום זכינו שהרבי מלך המשיח ישב לראשונה על בימת העץ במרפסת במערב 770, ועודד לראשונה בעוז את שירת הקודש "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד". 

"לאחר ההקפה השישית בשמחת תורה, אירע הרגע הגדול: הילדים הכריזו לפתע 'יחי אדוננו' שלוש פעמים, ואז הרבי החל לעודד לפתע בתנועות ראשו הק' בחזקה, מימין לשמאל, ממזרח למערב. הנשימה נעצרה. כשהקהל ראה בכך, החלו לנגן את המילים בניגון הידוע של 'יחי אדוננו' בעוד הרבי ממשיך לעודד בחוזקה, עם כל גופו הקדוש. הקהל שלא האמין למראה עיניו המשיך לנגן שוב ושוב, בעוד הרבי מוסיף מצידו להמשיך לעודד" (מתוך היומן).

כאן, בנקודת המפנה ההיסטורית הזו – אשר ממנה ואילך עודד הרבי את שירת ה"יחי" יום יום למעלה משנה, וחשף את זהות קודשו קבל עם ועדה בתור המלך המשיח העתיד לגאול את עם ישראל מגלותו האחרון – חסידי דור השביעי קיבלו את הכוח ואת האמונה העוצמתית להמשיך בכל מצב ובכל מחיר, בכל רוח ובכל תנודה – עם האמת האמיתית הזו ללא ערעור ופשרה. 

אך בשביל להתעמק ולהפנים את גודל היום, ואת כוח ההסתכלות האמיתית לראות במאורע זה אבן יסוד לאמונה הלוהטת בהתגלות הרבי מלך המשיח, עלינו לחזור קצת אחורה לשמחת תורה תקפ"ז במחיצת אדמו"ר הזקן, ולראות כיצד ניתן לפזר את רוחות הקרירות הנושבות, ולהביא לפתח ליבנו אש של חמימות על מהותו של שמחת תורה תשנ"ג. 

שמחת תורה חורפי מלא אש

כך מתאר הרבי הריי"צ את המאורע שאירע בשמחת תורה תקמ"ז (לקוטי דיבורים, כרך א-ב ע' 329): 

מספר החסיד ר' פנחס רייזעס: בשנת תקמ"ז – היה חורף קשה מאוד. בחול המועד סוכות ירד בליאזנא השלג הראשון, והיו צריכים ללבוש מעיל פרווה ונעלים חמות בעת הישיבה בסוכה. 

הקביעות של אותה שנה היתה, הושענא רבה ביום שישי. הרבי היה שמח מאוד, ואחרי שהודעתי לו על קיום השליחות, הזכרתי את החסידים החולים שהגיעו לכאן מקוררים ומצוננים היטב ושלהרבה מהם יש חום גבוה.

הרבי ישב משך זמן מה סמוך על ידיו הקדושות בדביקות עצומה וכשפתח את עיניו, אמר בניגון הידוע: "על תורה – אומרת התורה "אש דת למו", היום שמחת תורה, שיביאו את כולם להקפות, ו"אש אוכלה אש", האש של שמחת תורה תכלה את אש הקרירות".

ר' משה אפצוגער היה חלוש, והדרך והקור הזיקו לו מאוד. הוא שכב בחום גבוה וגם בניו וחתנו חלו מאוד. אברהם הרופא אמר שהאברכים, הוא מקווה, יקומו בעזרת ה' מחליים בריאים ושלמים, אך ר' משה הוא איש זקן וחלוש מאוד, דוקר לו בשני צדדיו ויש לו חום גבוה, ומשום כך הוא מסופק מאוד אם יהיה לו כוח לעמוד בכך.

ר' אייזיק [מתנגד גדול, דודו של ר' משה] היה בצער גדול וטען שהנהגה כזו – ללכת לקבל פני רבו באופן כזה – זו מצוה הבאה בעבירה.

שמיני עצרת אחרי מעריב, החילונו, אני ואפרים מיכל משקלוב וחיים אליהו מדוברובנה ועוד כמה אברכים, ללכת לאכסניות לקרוא ולהביא – את מי שצריך – לבית הכנסת להקפות, להתחמם ולהתרפא ב"אש דת למו" של תורה.

כשהגענו לאכסניות וסיפרתי מה שהרבי אמר, ואף שדבריו היו כבר ידועים לכל, כי אחר יציאתי מחדרו של הרבי, נכנסתי לבית הכנסת וסיפרתי מה שהרבי אמר אודות החולים, וכעבור שעה היו דברי הרבי ידועים לכל בכל האכסניות, אך, אף על פי כן, רצו כולם שאחזור על דברי הרבי אות באות. היה זה נחת רוח אמיתי לראות את השמחה הגדולה שדברי הרבי עוררו בכל האכסניות, אפילו בני הבית והילדים שמחו. כולם היו בטוחים שהחולים יתרפאו בעזרת השם.

באותו ערב היה יום סגריר, שלג רטוב, גשם ורוח שחדרו אל תוך העצמות, ונוסף על כך היה בוץ גדול בחוץ, אבל כל זה לא מנע מהחולים מללכת לבית הכנסת. רבים הלכו בעצמם והיו צריכים לעזור להם קצת והיו גם כאלה שלא יכלו ללכת והיו מוכרחים לשאתם.

כשהגענו לביתו של ר' אייזיק, מצאנו אותו מתווכח עם בניו של ר' משה וחתנו, הם טוענים שצריכים להודיע לאברכים שיבואו לעזור להם ללכת לבית הכנסת של הרבי להקפות, ושיקחו גם את אביהם ר' משה. ואילו ר' אייזיק טוען שאסור להם לצאת החוצה, ובאשר לאביהם הרי אין מה לדבר כלל. הוא – טען ר' אייזיק – שוכב בחום גבוה ועצום, אינו יודע מהנעשה סביבו ואברהם הרופא אמר שהוא חולה מסוכן, והם רוצים לקחתו החוצה, הרי ברוח הקטנה ביותר הוא יהיה חלילה לבר-מינן.

כשחיים אליהו מדוברובנה, אני ועוד שני אברכים נכנסנו לביתו של ר' אייזיק, נהייתה שמחה רבה אצל בניו של ר' משה והתחילו לצעוק, ברוך השם אבינו ואנחנו ניצלנו. ואילו ר' אייזיק צעק, רוצחים, הורגי נפש, זה נגד התורה הקדושה.

כשניגשתי אל ר' משה וראיתיו שוכב כבול עץ, כחול ושחור בעיניים סגורות ובחום גבוה – נחרדתי כל כך עד שהרגשתי עצמי כאבוד.

מה הנכם אומרים – אומר לנו ר' אייזיק – חולה מסוכן זה הם רוצים לקחת לבית הכנסת להקפות, אפילו בזמן שבית המקדש היה קיים וגם בירושלים הרי גמרא מפורשת היא במסכת חגיגה "תנו רבנן – רגלים, פרט לחיגר ולחולה", ובפרט מצוה דרבנן, באם יוציאו את ר' משה החוצה הרי זו שפיכת דמים אמיתית. ואילו בניו של ר' משה טוענים שבאם הרבי אמר שזו רפואה – הם מאמינים באמונה שלימה שבאם יקחו אותו למנין להקפות – יתרפא.

הריני מוכרח לומר – אומר החסיד ר' פנחס – שבשעת מעשה לא ידעתי מה לומר, הייתי מבולבל. מצד אחד שמעתי טענותיו של ר' אייזיק וראיתי איך ר' משה שוכב ובוער, ומצד שני שמעתי דיבוריהם המלאים אמונה תמימה של בניו של ר' משה, אברכים פשוטים, ודוקא בהם מאירה אמונת צדיקים עד מסירות נפש ממש בלי שום התבוננות והכנות כלל.

השכל האנושי אומר שר' אייזיק בודאי צודק, חולה כזה אסור להזיזו ממקומו, והרוח הקלה ביותר – סכנה היא בשבילו, וביחוד במזג אויר כזה, שעלול הדבר שלא יוכלו להגיע אתו חיים עד בית הכנסת. ואילו השכל האלוקי של הנפש האלקית אומר שחיים וברוך בניו של ר' משה צודקים, ואם הרבי אמר ש"אש דת" של תורה – רפואה היא, הרי זו רפואה וצריכים למסור את הנפש על כך.

מרגע לרגע אני מתפעל יותר ויותר מחמימות לבם של בניו של ר' משה, האברכים הפשוטים. זוכר אני עד היום את הבושה הפנימית שלי, וכל כך פעל הדבר עלי, שהחלטתי שמוכרח אני להיכנס ל"יחידות" אל הרבי.

חשבתי אז – פינע, בנו של ר' העניך משקלוב שלמדתי אצל גאוני שקלוב ש"ס, פוסקים וחקירה והכרתי גדלותו של הרבי על ידי הכרה תורתית, הנני כבר השנה השמינית אצל הרבי, ואף על פי כן החומר שלי מתגבר על הצורה, התגברותו של השכל הטבעי על השכל האלקי, ואילו אצל אברכים פשוטים אלה, שהלכו אל הרבי רק מתוך יראת שמים של קבלת עול, תורותיו של הרבי אינם מבינים, ואצלם ישנה התגברות של הצורה על החומר, בהם דוקא מאיר השכל האלוקי ברגש של אמונה פשוטה. התבייש לך פינע, בנו של ר' העניך, התבייש לך בפני חייט הכפר החסידי ובפני סוחר הכפר החסידי.

התעמקתי כל כך במחשבותי ולא הרגשתי כלל בנעשה סביבי, עד שחיים אליהו מדוברובנה דחפני, באמרו שאברהם הרופא אומר שאלו הן חלילה שעותיו האחרונות של ר' משה.

לא הספקתי לחשוב על הנעשה – שמעתי את ברוך צועק אל אביו: אבא, הרבי שלח שלוחים שתלך להקפות, אבא התעורר! צריכים ללכת להקפותיו של הרבי. ובחדרו של ר' משה נהיה רעש גדול. כשנכנסתי לחדרו של ר' משה ראיתיו שוכב בעיניים פתוחות, פניו שמחות ומחכה שיעזרו לו ללכת להקפותיו של הרבי.

חיים אליהו ניגש במהירות לקרוא לעוד כמה אברכים וכאן הלבישו את ר' משה בבגדים חמים. הוא בעצמו לא היה בכוחו להניע אבר, וכשהאברכים הגיעו לקחוהו על הידים והובילוהו למנין הרבי להקפות.

כשנכנסתי לבית הכנסת, הכני החום על פני. המנין היה מלא, חלק מהקהל היו חולים, כאלה שישבו סמוכים על ידיהם וכאלה שלא היה להם כוח אפילו לשבת, אבל הם עוד היו שקטים. היו כאלה שהשיעול לא נתן להם מנוח והיו כאלה שאנחותיהם שברו את הלבבות.

כשהרבי הגיע להקפות – הושלך הס. הרבי אמר את הפסוק "אתה הראת לדעת" והפסוק האחרון "כי מציון תצא תורה" והשתתף בהליכה בהקפה הראשונה ובהקפה השביעית.

למחרת דיברו כולם על המופת הגדול שאירע. אברהם הרופא אמר שאצל החולים הזקנים היה זה משום תחיית המתים ממש, כי בדרך הטבע של חכמת הרפואה היו הם לאחר יאוש והצלתם היתה בדרך נס שלמעלה מהטבע.

אש של תמימות, אש של משיח

מיותר לערוך הקבלות ודימויים בין הסיפור העוצמתי הזה, למאורע שארע שנים רבות לאחר מכן באותו היום – בשמחת תורה תשנ"ג בבית משיח-770. 

אך בשורה אחת ניתן לסכם: למול רוחות הקרירות, לאחר 6 חודשים של העלם והסתר על הרבי מלך המשיח, חודשי ערפל ותהייה מאז כ"ז אדר תשנ"ב, בהם לא היה ברור מה עם הרבי, מה עם בשורת הגאולה, מה עם מסלול הגאולה האלוקי עליו אנו צועדים במהירות בשנתיים האחרונות, 

הגיע הרבי ביום הגדול והקדוש – שמחת תורה – והניף ידו על נהר הקרירות וחיממו באור עידוד שירת ה"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"! יש רבי, יש מלך המשיח, יש בשורה ויש נבואה! 

לא רק שלא התקיים המצב בו "הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים" אלא אדרבה "עָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה", הרבי התגלה ביתר שאת ויתר עוז מהמצב שהיה עד עתה, וקבל עד ועדה עודד נמרצות את שירת הקודש, ושבר את ים הקרח הגלותי. 

וכמו אז – בשמחת תורה תקמ"ז –  כן עתה: גם בפנינו פרוסות שני דרכים להסתכלות על המאורע הגדול הזה; האם מצד "השכל האנושי" המקרר אותנו מעוצמת המאורע, ומגמד את גודל הגילוי למשבצת זעירה וחסרת-ערך שהייתה 'לפי שעה' לרפואת הרבי מלובביץ', או מצד "השכל האלוקי" הנצמד באופן טבעי לכל מילה של הרבי כתורה מסיני, ולכל עידוד של הרבי כהוראת מלך, ולכל תנועת יד כצו נצחי.  

ניקח את מילות אדמו"ר הזקן באותו שמחת תורה, שחיממו את העצמות היבשות, ונעתיק אותן לעידודו הנמרץ של הרבי מלך המשיח בשמחת תורה תשנ"ג: "על תורה – אומרת התורה "אש דת למו", היום שמחת תורה, שיביאו את כולם להקפות, ו"אש אוכלה אש", האש של שמחת תורה תכלה את אש הקרירות".

כל מי שמחתבר לאש ה"יחי" של שמחת תורה תשנ"ג, ונצמד אליה על אף קרירותו הגלותית וחוליו הרוחני, מובטח לו ש"האש של שמחת תורה תכלה את אש הקרירות"! אותה אש משיחית, תקים אותו ממיטת חוליו, ותסחוף אותו ללבת אש הגאולה המיתמרת ועולה מעידודי הקודש שלא ישכחו לעד. 

והניף ידו על נהר הקרירות – יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!