איזה פסוק יותר חשוב בהפטרת השבוע "חזון"?

בהתוועדות חסידית שקיימנו אתמול לכבוד הילולת האריז"ל בה' באב, סיפר לי ידיד שתשעת הימים של תחילת חודש אב הם ימים ממש מתסכלים בשבילו.

הוא חייב לאכול בשרי ובלי זה הוא משתגע.

למען האמת השתתפתי בצערו, הצטערתי על שהאבל שלו הוא בגלל הצורך לאכול דג במקום בשר…

*

בהפטרת השבוע, ערב תשעה באב נקרא את חזונו של ישעיהו בן אמוץ, המסתיים בפסוק "ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה".

בדרך כלל ההפטרה היא בקשר לפרשה, ובעשרת השבועות לפני ראש השנה אנחנו קוראים שלוש הפטרות של פורענות ושבע הפטרות של נחמה.

בשונה מרוב בתי הכנסת ששמים דגש על הפסוקים הראשונים בהפטרה המדברים על החורבן והאבל, החסידות מדגישה את הפסוק האחרון והמסר לחיי היום יום שלנו.

*

בפרשה החסידית מבאר זאת בעל התניא, על ידי הסבר הפסוק "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך".

היום – כדברי חכמינו ז"ל "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" ועד "חדשים ממש".

המדרש מבאר זאת, שדברי התורה צריכים להיות אצלנו כמו איגרת חדשה של המלך שנקראת בשמחה ובחיות, כך דברי התורה והמצוות יהיו אצלנו כל יום כאילו היום ניתנו.

איך עושים זאת?

מבאר זאת הרבי, כי העולם הזה שונה מהעולם הבא. בעולם הבא – הדרגות הן מאוד ברורות.

גהינום, גן עדן תחתון, גן עדן עליון, וכל העליות הם רק בסדר מסודר "מחיל אל חיל".

לעומת זאת, בעולם הזה על ידי קיום מצוות ולימוד תורה ניתן להגיע ברגע אחד לדרגא גבוהה ביותר הנקראת בזוהר "סובב כל עלמין".

כאן יש אפשרות לבצע ולקיים את רצונו של הבורא – מה שאין כן בעולם הבא, ולכן דווקא עכשיו מגיעים לדרגה עליה נאמר "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה – מכל חיי העולם הבא" (משנה מסכת אבות).

כשאנחנו נחשוב על כך שבאמצעות מצווה אחת אנחנו יכולים לתפוס את הקדוש ברוך הוא בעצמו ולגרום לו נחת רוח, זה יביא אותנו להתרגשות ושמחה גדולה בכל מצווה מחדש, כאילו היום ניתנה.

זוכר אני את סבי ע"ה הרב אהרן מרדכי זילברשטרום כשהוא מברך ברכה ובפרט בקידוש ביום שישי.

ראיתי בכל מצווה שעשה את החיות וההתעוררות כאילו זו הפעם הראשונה, ולא אשכח זאת לעולם.

וממילא, המשך הפסוק הוא "אשר אנוכי מצווך היום, על לבבך".

יש לנו שני חלקים בלב, האחד שמח והשני עצוב.

ההתבוננות ב"אשר אנוכי מצווך היום" תביא אותנו לשמחה גדולה יותר מהאפשרות לקיים תורה ומצוות, ומרירות מהדברים הגשמיים והחומריים שאנחנו שקועים בהם.

אבל לפעמים אנחנו בגלות.

בגלות לפעמים הכל הפוך, ובענייננו – לפעמים השמחה היא מהדברים הגשמיים והעצב הוא רק מהגשמיות שחסרה לנו ולא מהרוחניות שחסרה לנו…

על זה אומר הנביא ישעיהו, שצריך לצאת מהגלות הרוחנית.

לא די בבכייה על החורבן בירושלים אלא בעיקר צריך להיות בצער על הגלות שלנו.

"ציון" היא הדרגה הגבוהה בנשמה המחוברת באהבה פנימית אל הבורא, וכשהיא בגלות צריך לפדות אותה על ידי "במשפט תפדה".

'משפט' אלו הלכות התורה, הלימוד בתורה פודה ומרומם את הנפש.

"ושביה" – הם חללי הלב שבהם יש גלות אמיתית, כאשר כפי שכתבנו שהשמחה והעצב הם בהיפך ממש ממה שצריך להיות.

כדי להוציא את הלב מהגלות, צריך להיות "בצדקה".

צריך לעורר את מידת הרחמים ולתת צדקה מתוך רגש. הרגש יחבר אותנו אל האמת ויביא אותנו לשמחה הנובעת מענייני עבודת ה'.

וכשלומדים חסידות ובפרט את המאמר הזה בימים שלפני תשעה באב, ההרגש הגלותי הוא לא מכך שאוכלים דג במקום בשר, אלא מהשאלה "במה אנחנו מונחים".

והציפייה לגאולה היא לא רק לאכול את בשר השלמים בבית המקדש, אלא בעיקר בגלל הרצון לצאת מהגלות הפנימית והתקווה לשמוח בזכות הגדולה לעבוד את ה'.

התבוננות זו תביא אותנו לגאולה פנימית ושחרור מהנפש הבהמית והיצר הרע, ובע"ה תביא גם גאולה אמיתית ושלימה לכל העולם כולו, תיכף ומיד ממש.

שבת שלום ומבורך!