המילים שאי אפשר למחול עליהן • הרב מרדכי רוט

מרדכי רוט, מטפל רגשי

הוא ישב מולי, גבר בן ארבעים ומשהו, לבוש פשוט, העיניים שלו כבויות. אבל מאחורי העיניים ראיתי שדה קרב. ראיתי חורבות של אהבה.

"אני לא יודע אם אפשר לתקן", הוא לחש. "אני אוהב אותה. באמת. אבל אני… אני פשוט הרסתי. במילים שלי. אני כל כך מתחרט".

שתקתי. נתתי לו את השקט שיאפשר לו להמשיך.

"זה התחיל כמו כל ריב קטן", הוא אמר. "היא איחרה, אני התעצבנתי. מילה גררה מילה.

ובשלב מסוים… פשוט פלטתי: 'את לא נורמלית. את משוגעת'".

הוא בלע את הרוק. "אף פעם לא אמרתי לה את זה קודם. וגם לא התכוונתי באמת. פשוט איבדתי שליטה. אבל מאז… היא לא אותה אישה. משהו בה כבה. כאילו היא כבר לא סומכת עליי. כאילו אני לא המקום הבטוח שלה יותר".

הוא הביט בי בעיניים דומעות: "תגיד לי… אפשר למחול על מילים כאלה? אפשר לתקן?"

באותו יום, כשסיים את הפגישה ויצא, ישבתי מול הקיר הדומם וחשבתי. כמה בתים חרבים בגלל מילים. לא בגלל בגידות. לא בגלל קשיים כלכליים. בגלל מילה אחת. שלוש הברות.

פצצה אחת שאי אפשר להחזיר. מילים שלכאורה נאמרו ברגע של חולשה — אבל חדרו כמו חץ ישיר אל תוך הנפש. ויש מילים… שאין להן מחילה. לא כי הצד השני לא רוצה לסלוח, אלא כי הן השאירו חותם שורף בפנים. צלקת. פצע פעור.

רבים חושבים ש"לפרוק" רגשות זה טוב. "לא נורא", הם אומרים, "העיקר שנוציא. נשחרר. הרי גם ככה אחר כך מתפייסים, לא?"

אז זהו — שלא.

יש מילים, שאפילו הסליחה כבר לא יכולה לרפא. כי הן לא נשארות באוזן. הן חודרות ללב. למעמקי האישיות.

גבר יכול להרים את קולו ולצעוק "די כבר, את לא נורמלית!", אבל בליבה היא תישאר עם השאלה — אולי באמת אני לא נורמלית? אישה יכולה ברגע של כעס לצרוח: "אתה חולה נפש!

אני מתביישת שאתה בעלי!" והוא — גם אם יסלח — יישאר עם תחושת השפלה ששום סליחה לא תכסה עליה באמת.

לא תמיד זה צעקה. לפעמים זה רק מבט של בוז. או שתיקה ארוכה מדי. או מילה אחת:

– "בסדר" (אבל בטון שגורם לה להרגיש שהיא כישלון).

– "כרגיל…" (כאילו היא לא באמת השתנתה).

– "תמיד היית ככה" (כאילו אין לה סיכוי להשתנות).

המילים האלו נשמעות קטנות. אבל הן יושבות בתוך הלב — ופותחות שם סדק.

אני אומר לכם את זה בלב כואב: הבעיה בזוגיות היא לא הריבים. הריב הוא טבעי. גם צעקות קורות. גם תסכול. גם שתיקות. אבל יש קו אדום — שהוא לא ויכוח, אלא הרס נפש.

מילים כמו: "את משוגעת", "לך תטפל בעצמך", "את צריכה אשפוז", "אני מתבייש בך", "הרסתי את החיים שלי איתך", "את כמו אמא שלך/ אתה כמו אבא שלך", "הילדים לא צריכים לגדול לידך"

אלו לא משפטים של ריב. אלו משפטים של מוות רגשי.

וכל מי שחווה אותם יודע — שאחרי שנאמרים דברים כאלה, משהו בלב מת. גם אם נשארים

יחד. גם אם סולחים. משהו בפנים כבר לא יכול להתמסר באותה תמימות.

הבעיה הגדולה היא, שמי שאומר את זה — לא תמיד מבין מה עשה. הוא חושב שזה "עוד ריב".

היא תירגע. יפצה. יביא פרחים. אבל בן הזוג בצד השני, שומע את זה שוב ושוב בלילה. חוזר על זה במחשבות. ופתאום כבר אין אמון. כבר לא מרגישים נאהבים. כבר לא מרגישים בטוחים.

וללא ביטחון — אין אהבה.

אני רוצה לספר לכם סיפור נוסף. לפני כמה חודשים הגיע אליי גבר בשנות השלושים לחייו.

לבוש מסודר, מדבר באיפוק, עם עיניים כבויות.

"אשתי מעולם לא הרימה עליי יד", הוא פתח. "אבל היא מרביצה לי כל שבוע עם מילים.

קוראת לי אפס. משפיל. מתביישת בי מול הילדים. ואחר כך באה, מבקשת סליחה, אומרת שזה

היה בגלל עייפות".

הוא עצר לרגע, השפיל מבט.

"אני לא רוצה לפרק את הבית. אני באמת מנסה. אבל אני מרגיש שהלב שלי כבר לא פתוח.

אני מסתובב עם בושה. עם פחד לדבר. כל מילה ממנה — אני עוצר את הנשימה. כל פעם שאני

שומע 'אתה בדיוק כמו אבא שלך' — זה כמו סכין בלב".

ובאותו רגע הבנתי — שהרבה גברים נשארים בזוגיות פיזית, אבל עוזבים רגשית. כי הנפש פשוט לא עומדת בזה.

אז מה עושים?

קודם כול — קובעים גבולות. לא כל מילה היא מותרת. גם לא בריב. ואם מישהו שובר את הכללים פעם אחר פעם — הוא חייב טיפול. חייב עבודה. כי אחרת הוא יהרוס את הדבר היקר לו מכול — את הבית.

והשלב הבא — ללמוד לריב נכון.

כן, כן. יש דבר כזה. לריב זה בסדר. אבל יש כללים:

מדברים רק על מה שמפריע עכשיו — לא פותחים תיקים ישנים.

מדברים על הרגש שלנו — לא תוקפים את הצד השני.

עוצרים כשמרגישים שעומדים לאבד שליטה.

לא מדברים מול הילדים.

ואם נפלטה מילה קשה — מתנצלים בצורה עמוקה, ולא "יאללה תעבור הלאה".

והעיקר: מבינים שמילים הן לא אוויר. מילים הן אש. אם אתה לא יודע לשלוט בה — אל תדליק אותה.

אז למה אני כותב לכם את זה?

כי אולי גם אתם אמרתם פעם מילה אחת יותר מדי. אולי אתם חושבים שזה "שטויות", ש"עברנו את זה".

אבל לא. זה לא עבר. המילים עדיין מהדהדות. הפצע אולי נסגר — אבל הצלקת עדיין שם.

אז תתעוררו. ואל תחכו לרגע שבו תבינו שזה היה מאוחר מדי.

תשמרו על הלב של בן הזוג שלכם. כי כששוברים אותו — גם האהבה מתרחקת. לפעמים, היא לא תאמר כלום. רק תשתוק. אבל אחרי שנשמע המשפט "את לא שווה כלום" — משהו בה נשבר.

היא תמשיך לתפקד, להכין אוכל, לטפל בילדים. אבל בלילה היא תסתובב במיטה, עם דמעה שקטה בזווית העין, ותשאל את עצמה: איך הגבר שאמור לאהוב אותי — הרשה לעצמו לדבר

אליי ככה?

או: הוא אולי לא הראה את זה. אבל אחרי ששמעת "אתה כישלון", משהו בתוכו נסגר. פתאום הוא כבר לא מספר לה מה עובר עליו. פתאום הוא מעדיף את הטלפון, או את העבודה, או את הספה. לא כי הוא בוגד. אלא כי הוא כבר לא מרגיש בטוח אצלה.

ולסיום, אני רוצה לומר לכם את המשפט שההוא אמר לי בסוף הפגישה: "הלוואי שמישהו היה מלמד אותי בזמן, שיש מילים שפשוט אסור להגיד. הלוואי שמישהו היה

עוצר אותי כשהלב עוד היה פתוח. כי עכשיו… אני רק מנסה לאסוף את השברים."

אל תחכו שתצטרכו לאסוף שברים. שמרו על המילים שלכם — כי בהן תלוי כל עולמכם.

אולי גם אתה אמרת פעם משהו שפגע — ושכחת. אבל הלב בצד השני — עדיין זוכר. אולי הגיע הזמן לפתוח את הלב… ולומר את המילה שלא נאמרה עד היום: סליחה. סליחה עמוקה, לא ממקום של "יאללה נו", אלא ממקום שמבקש באמת להיות אדם טוב יותר. בן זוג טוב יותר.

ויש דרך חזרה. אבל היא לא מתחילה בפרחים או בוואטסאפ של "סורי". היא מתחילה בלקחת אחריות אמיתית. בלשבת מולו או מולה, ולהגיד: אני מבין שפצעתי אותך. אני רואה את הכאב בעיניים שלך. אני לא מצפה שתשכחי — אני רק רוצה לבנות מחדש את האמון. ואז — להתחיל לתקן. מילה אחרי מילה. רגע אחרי רגע. כי כמו שמילה הורסת — מילה יכולה גם לבנות.

ריבונו של עולם, תן לי את הכוח לשתוק כשאני כועס, את האומץ לומר "סליחה" כשפגעתי, ואת הלב לשמור על האדם שאני הכי אוהב — גם כשקשה. תן לי מילים שמרפאות, לא מילים שפוצעות. מילים של אמת, עטופות ברחמים. מילים שיבנו את הבית — לא יהרסו אותו.

לתגובות machon.rot@gmail.com‬