מחשבות. ג' תמוז תשפ"ה • הרב שלום דובער וולף

הרב שלום דובער וולף

דבר מופלא ראיתי. שני חסידים, בשתי במות שונות, אמרו דברים דומים, ברוח אחת שמדברת בהם: בגליון בית משיח של פרשת בהעלותך שנה זו (תשפ"ה), ר' גרשון אבצן כתב אודות משמעותו של יום ט"ו סיון, יום מאסרו של אדמו"ר הריי"צ בשנת תרפ"ז, שהרבי הפך אותו ליום סגולה, והוציא לכבודו מאמרים וכו'. וכפי שמוסבר באחד מאותם מאמרים (ד"ה בהעלותך תשל"ד. קונטרס ט"ו סיון תשמ"ט), "שלאחרי הגאולה די"ב תמוז נתגלה שהמאסר היה זריעה בכדי שעל ידי זה תהיה צמיחה בריבוי והוספה בהפצת המעיינות".

והרב אבצן חידד את הדברים: "למרות שהמאסר היה נורא ומזעזע, ואסור לקחת את זה בקלילות, אולם בדיעבד התברר שהמאסר בפועל היה הצעד הראשון לקראת צמיחה אדירה".

ומזה המשיך והשליך בנוגע למצב בו אנו נמצאים: "לאנשים רבים הימים של כ"ז אדר וג' תמוז הם ימי צער וכאב, הם לא יכולים להבין בשום אופן שיש כאלה עם הבנה שונה לגמרי של האירועים האלה. מבלי חס ושלום למזער את הכאב, אנחנו יודעים שההתגלות של הרבי כמשיח קרובה מתמיד. באותו זמן נזכה להתגלות כה גדולה, כולנו נראה ונבין שהימים האלה באמת ראויים למאמר חדש של הרבי".
*
ובהשגחה פרטית, שבוע לאחר מכן, בגליון כפ"ח של פרשת שלח, הובאו דבריו של ר' בערל לאזאר, ברוח דומה: "ג' תמוז הוא יום של העלם והסתר גדול ביותר. מי שמבין מהו רבי ומה הם חסידים ומהי התקשרות בין חסידים לרבי – מבין זאת.

עם זאת, עובדה היא שההעלם וההסתר הזה התרחש בהשגחה פרטית בג' תמוז, היום בו היתה אתחלתא דגאולה של הרבי הריי"צ ממאסרו בשנת תרפ"ז. כחסידים המאמינים בהשגחה פרטית ברור לנו שיש כאן מסר מלמעלה. ההעלם וההסתר של ג' תמוז מהווה שלב נוסף בהכנת העולם לגאולה. ג' תמוז התרחש בתקופה שבה משימת הבאת הגאולה הועברה אלינו, וברור ששום דבר לא נעצר. הרבי יקיים את מה שהבטיח, ודורנו הדור האחרון לגלות יהיה הדור הראשון לגאולה.
איננו מסוגלים להבין למה צריך להיות בעולם חשך כה גדול, אבל ברור שהחושך הגדול הזה אינו יכול להוות סתירה לאמונה שהגאולה תבוא תיכף ומיד".
*
ואבוא אני הקטן ואמלא אחריהם, ואומר שלענ"ד, הדברים הנ"ל, צריכים להיות היסוד והמהות של כל שיח שלנו ביננו לבין עצמנו, לגבי ג' תמוז, ולגבי מעמדנו ומצבנו בכלל.

ובהקדים, שאנו כבני אדם בעוה"ז, תופסים בכל ענין את הרבדים הגלויים שלו, ונוטים לעסוק בהם. אמנם חסידות מעמידה אותנו על מהותם הפנימית של דברים, ומתוכם היא מאירה את הרבדים הגלויים שלהם.

ובעניננו: אנו מרבים לדבר על עובדות, מה קרה בג' תמוז, ובהמשך לזה אנו מדברים על מעשים, מה צריך לעשות בג' תמוז. אבל לפני עובדות ומעשים, צריך לדבר על המהות. מה המשמעות של ג' תמוז, לאור דבריו של הרבי.

דהיינו: הרבי אומר שאנו דור אחרון לגלות ודור ראשון לגאולה, שהנה זה משיח בא, שיש התגלות של משיח, ועניני הגאולה נמשכו ונתקבלו בעולם הזה הגשמי. ולכן הרבי אומר שהדבר היחיד שנותר לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש, ובזה צריך לעסוק עם כל הלהט.
והשאלה היחידה היא מה המשמעות של ג' תמוז ביחס לכל הענין הזה. האם ג' תמוז מהווה ח"ו איזה חלישות בזה, או שלא שייך בזה הפסק ח"ו ואדרבה, ג' תמוז הוא חלק מזה. איך שלא נסביר את זה.

[ולחדד: אין צריך לומר שג' תמוז אינו מהווה הפסק בכללות הענין של הנשיאות של הרבי, וההנהגה שלו בהפצת היהדות והפצת המעיינות וכו'. אלא בפרטיות, בענין הפנימי של להביא לימות המשיח, והוא יגאלנו, כפי היסוד שהונח בבאתי לגני תשי"א, והודגש בכל התוקף בשיחות האחרונות].
לענ"ד, כל אחד מאתנו כשיתבונן בתוכו פנימה, יראה שזו השאלה הפנימית הנשאלת לפני כל השאלות האחרות. וככל שהתשובה עליה תהיה ברורה, תתברר גם התשובה על שאר השאלות הבאות אחריה, שיתיישרו לפיה.

והדברים שצוטטו לעיל מראים לי שני דברים חשובים: א. כשחסיד עומד מול השאלה הזו, התשובה שלו ברורה. ב. כששני חסידים עומדים מול השאלה הזו, התשובה שלהם זהה.

ובעיני, זה מופלא. היפך הצפוי מטבע העולם. שהרי כל מעשי עולם הזה קשים ורעים, והחיצוניות והפירוד גוברים בו, כפי שאנו רואים בהזדמנויות רבות. אך למרות זאת, חסידות מגלה לנו מהות פנימית מאחדת. וכשאנו מרשים לעצמנו לעמוד מול חסידות ומול הרבי, אז חסידות מנצחת את טבע העולם.
*
ונקודה חשובה נוספת שאני רואה בדברים הנ"ל, זו התפיסה הרב מימדית.

ושוב, בהקדים, שאנו נוטים לתפוס דברים בצורה שטחית וחד מימדית, או רע או טוב. אך חסידות מלמדת אותנו לתפוס דברים בצורה רב מימדית, יש חיצוניות ויש פנימיות, וגם מה שבחיצוניות הוא היפך הטוב, פנימיותו היא טוב. וחסידות מלמדת אותנו להתמקד בפנימיות ולחיות בה.

כך זה ביחס לכללות המציאות, שפנימיותה אלקות. כך זה ביחס לגלות בכלל, שפנימיותה גאולה. וכך זה בכל פרטי הענינים. וכל מי שלומד חסידות מבין, שהחיצוניות השלילית אינה שוללת את המהות החיובית הפנימית, וההדגשה של המהות החיובית לא באה לשלול את המשמעות החיצונית הבלתי רצויה, אלא להאיר אותה

הרבי בשיחות הכי אחרונות אומר שצריך לחיות בשתי תנועות, "ביחד עם גודל הצער והמרירות על אריכות הגלות, צריך להיות גם ובעיקר שמחה מצד גודל הבטחון שהנה זה בא". ואם כנ"ל, מונח אצלנו שהדברים הנ"ל הם בכל תקפם כעת, אנו מבינים שג' תמוז אמור רק להעצים את שתי התנועות, הצער והמרירות, וגם ובעיקר הבטחון והשמחה.

אנו בטבענו נוטים כל אחד לצד אחד, כל אחד בהתאם למהותו. וכשאנו מדגישים רק צד אחד, נוצר מצב שאנו לא רואים כיצד הדברים מתחברים זה עם זה, ואיך אני מתחבר עם יהודי שני שנמצא במצב אחר. אבל הרבי אומר שצריך להיות גם זה וגם זה, וככל שאנו יוצאים מתפיסתנו הפרטית, ועומדים באמת מול הרבי, וככל שאנו מוכנים לעמוד מול יהודי שני, לנסות לשמוע ולהקשיב מה יהודי שני אומר ומרגיש, ולנסות להבין – כפי שהרגשתי בדברי הכותבים הנ"ל, שניסו לעשות זאת, אם הבנתי אותם נכון – אז אנחנו מבינים איך הדברים יכולים וצריכים להתחבר זה עם זה.
*
ובנקודה זו, אני נזכר במאמר שלמדתי בג' תמוז אשתקד, ד"ה השם נפשנו בחיים, ג' תמוז תשח"י. קונ' ג' תמוז תשמ"ט. שם מבאר ענין מחלוקת קרח, ואומר בזה נקודה נפלאה: "מציאות המחלוקת עצמה, היא בריאה שנבראה על ידי הקב"ה . . בכדי שעל ידי זה יהיה שלום באופן נעלה יותר מכמו שהי' קודם המחלוקת". ולכן "בתחלה דיבר משה אל קרח ועדתו והיה מחזר אחריהם בדברי שלום", אלא שקרח לא רצה בזה. ולפי זה מבאר לשון חז"ל שלמדו מקרח ש"אין מחזיקין במחלוקת", "מחזיקין דייקא". כי כנ"ל, את המחלוקת עצמה הקב"ה עשה, "וחטאו של קרח היה שהחזיק במחלוקת, שרצה שתתקיים ההבדלה".
ואני רואה דברים אלו ותופס את הראש, איך לא ראינו דברים כאלו מפורשים. מאמר שנאמר בג' תמוז והוגה לג' תמוז. מה עוד צריך.
ונחדד: במחלוקת קרח היה צד אחד צודק וצד אחר שלא. וגם כאן, זכותי, ובצדק, לחיות בתודעה שאני בצד הצודק. ועל צדק צריך לעמוד.
השאלה היא אחרת, מה האידיאל הפנימי שלי, מה החלום שלפיו אני מכוון את הצעדים שלי. האם המטרה היא שאצליח לממש את הצדק שלי למרות החולקים עלי, או שהמטרה היא שהחלוקה תתקיים (ח"ו), או שהמטרה היא נגיע למצב שיהיה שלום באופן נעלה יותר מכמו שהיה קודם המחלוקת. זאת השאלה הפנימית שאנו צריכים לשים מול עינינו, ולפיה לכוון את צעדינו.

ומובן, שהתשובה לשאלה זו, קשורה ישירות לשאלה הקודמת. כי אם ברור שהיעד הגדול של הסיפור הזה הוא הגאולה האמיתית והשלימה בהתגלות הרבי מלך ביפיו לעין כל. אז קל להבין ולראות שגם המחלוקת, שהיא היבט משמעותי של הסיפור הזה, היעד שלה הוא שיהיה שלום באופן נעלה יותר. ודו"ק וק"ל וד"ל.