חזרה לשגרה – מאמר חובה לכל איש חינוך

הרב שניאור זלמן אבצן, מחנך ומטפל בפסיכודרמה (M.A)

חוזרים לכיתה אחרי ימים של טלטלה – ורגע לפני שהשנה נגמרת אנחנו חוזרים. לא אל שגרה רגילה – אלא אל שגרה חדשה, שגרה של אחרי.

אחרי אזעקות, אחרי לחצים, אחרי זום,

ואחרי תקופה שבה לא ידענו מתי ואיך נחזור – והנה, אנחנו כאן.

והילדים איתנו. עם תיקים, עם עיניים, עם לב שמחכה שיראו אותו.

ובנוסף לכל זה – הסוף כבר באופק.

חלקם סופרים ימים, חלקם כבר מרגישים “סיימנו”, ואנחנו נדרשים לדיוק מיוחד.

לפני הלמידה – שיח רגשי.

שבו איתם. בלי ספרים. בלי מבחנים.

שאלו: איך עברו עליכם הימים האלה? מה הכי הרגשתם?

עצם השאלה – כבר פותחת דלת ללב.

תיקוף ושיקוף.

אם ילד אומר "פחדתי" – תגידו "ברור. זה באמת היה מפחיד."

אם הוא אומר "דווקא נהניתי להיות בבית" – גם לזה יש מקום.

כל רגש הוא מפתח – לא בעיה.

תשקפו. תתנו מילים. תאפשרו מרחב רגשי גם בימים האחרונים של השנה.

תראו את הילד – לא את הדו"ח.

לפני שאתם שואלים "למה לא היית בזום",

שאלו: איך אתה? איך היה לך בתקופה הזו?

תפתחו את הלב לפני שאתם פותחים את המחברת.

זהו את הצורך של הילד.

האם הוא שמח לחזור כי הרגיש בודד?

אולי הוא נרדם בכיתה כי עוד לא התרגל לשעה?

אולי צפה לו חרדה מתחת לפני השטח?

אחרי תקופה כזו – כל ילד מגיב אחרת.

מאחורי כל התנהגות יש צורך. תנו עיניים טובות לזהות אותו.

מסגור מחדש – בלשון של ניסים.

הסבירו לילדים במילים פשוטות מה קורה עכשיו.

בלי להפחיד ובלי להדחיק –

אבל גם עם עדשה שמגלה את כל הטוב שנשזר בתוך הקושי:

עברנו ימים לא פשוטים, ובתוכם – גילינו שמירה, גילינו חיבורים, גילינו אכפתיות.

זו לא רק תקופה שצריך לעבור – זו תקופה שראויה שיספרו אותה באור.

הסוף כבר כאן – וזה מורגש.

הילדים יודעים שהשנה כמעט נגמרה.

יש בהם מי שכבר התנתק, יש שמתקשים להיפרד.

יש בהם מתח, חוסר ודאות, רצון להספיק – וגם צורך לנוח.

שתפו שגם לכם זה מרגיש קצר, דחוס, אולי קצת מטלטל.

תראו להם שגם בסוף – אפשר לפגוש לב.

שקפו את הקושי בלחזור לשגרה.

תגידו להם: זה בסדר אם קשה לכם לחזור. אנחנו פה בשבילכם.

האמירה הזו – פשוטה ככל שתהיה – יכולה להיות עוגן למישהו שלא מוצא מילים.

מה כן בשליטתנו? מה כן נעשה עכשיו?

במקום למהר להספיק – נסו לשאול יחד:

מה אפשר לעשות עכשיו? מה נרצה לזכור מהימים האחרונים של השנה?

עודדו יוזמות של תלמידים, אפשרו ביטוי, תנו מקום לרעיונות קטנים שיכולים להפוך לזיכרון גדול.

דווקא עכשיו – כל מילה, כל מבט, כל חיוך – נרשם חזק בלב של הילד.

חינוך זה לא רק מה שמעבירים – זה מה שנשאר.

והרגע הזה, בין חזרה לשגרה לסיום שנה – הוא רגע שאפשר לרפא בו, לחזק, ולאחות.

___

להארות ותגובות: Savtzon@gmail.com