"בלי שלום בית אין לי חיים" – סיפר העשיר • מרדכי רוט

מרדכי רוט, מטפל רגשי

פגשתי יהודי יקר. אמיד. איש עשיר גדול. זה היה באיזו חתונה, לפני ארבעה חודשים.

הוא היה לבוש בקפידה, כמו שרק עשיר יודע להתלבש.

המראה שלו היה מעט נוקשה, אבל אני כבר יודע: מאחורי מבט נוקשה – כמעט תמיד מסתתר סיפור רך. סיפור כואב.

הכרנו לפני מספר שנים, היכרות קצרה. עשינו "שלום" אחד לשני מרחוק.

שמתי לב שהוא מהסס – כאילו מתלבט אם לגשת ולדבר איתי.

אבל לבסוף, הוא הגיע.

"מרדכי…" הוא הביט בי בעיניים. "אני יודע שאתה איש שמכירים אותך. אני חייב לשתף אותך באיזה מסר… ואם תוכל להעביר אותו לאנשים – זה יהיה שכרי".

הוא שתק כמה רגעים. ואז – הסתכל לי לתוך העיניים, ואמר לי בפה מלא: "אתה רואה אותי? כל מה שאתה רואה – הכול בולשיט. הכול אחיזת עיניים.

לא אני,

לא הבית המפואר שלי,

לא הכסף שלי,

לא הרכב שלי.

הכול בולשיט.

כולם חושבים שאני מאושר. שיש לי הכול. אבל תדע: אין לי כלום.

ואסביר לך:

כשהייתי צעיר – החלטתי: אני עושה כסף. אני בונה ביזנס.

עבודה וכסף – זה היה בראש מעייניי.

בין היתר – גידלתי, אני ואשתי, שמונה ילדים חמודים.

אבל… הרבה זמן לא היה לי אליהם. ובטוח גם לא לאשתי.

הייתי הרבה בחו"ל – קונה, מוכר, רץ. אשתי קיבלה אשראי פתוח לעשות כרצונה.

החיים המשיכו. ואני? במקום לתפוס קשר אמיתי עם הדברים הכי חשובים לי – אישה, ילדים – דווקא מהם פחות השקעתי.

אל תחשוב חס ושלום שהייתי אבא רע. השתדלתי לתת להם הכול.

אבל כנראה – לא את הצרכים הנפשיים.

כמעט ולא ישבתי עם אשתי על כוס קפה. לא שאלתי: "איך את מרגישה?" "מה עובר עלייך?" "את בסדר?"

הייתי עסוק. כל כולי – ביזנס. זה היה עולמי. וכמובן – התחייבויות. צדקות. מוסדות. הייתי צריך להרוויח עוד ועוד – כדי לעמוד בכל מה שהבטחתי.

השנים עברו.

אשתי הייתה מתלוננת לפעמים: "תודה שאתה מפרנס, אבל אני צריכה אותך. את הנשמה שלך.

שנשב ונדבר כמו פעם – בתחילת הנישואין…"

כל כמה חודשים – היא ניסתה. אני אולי גם ניסיתי קצת. אבל זה לא באמת הלך. ובאיזשהו שלב – היא הפסיקה לבקש.

ואני שמחתי. חשבתי: הנה, יש לי שקט. היא מרוצה. אני בעסקיי.

הכול טוב.

הילדים גדלו, הלכו לישיבות, התחתנו.

אחרי שנים רבות – כמעט שלא הייתי צריך יותר להתעסק בעצמי בעסקים. שכרתי מנהלים. הכול זרם.

אבל דווקא אז… פעם ראשונה בחיי – הרגשתי בדידות. פתאום אני בבית – אבל חי לבד.

הילדים כבר התחתנו. אני ואשתי – נשארנו לבד בבית. אבל… היא חיה בעולם משלה.

יש לה חברות, קורסים, סדנאות. יוצאת כל לילה להתעמלות. פילאטיס. כאילו אני לא קיים.

הילדים?

יש להם דירה ממני – פחות יוצרים קשר. היא הולכת לבקר כל יום אצל אחד מהם. ואני? אני לבד.

ניסיתי להתקרב. אבל היא – רחוקה. אומרת שהכול בסדר.

אבל אתה מרגיש – שהיא לא באמת רוצה אותך.

לא לטיול. אין לה חשק לשיחה. לא ללב.

והתחלתי להבין.

שנים של עיסוק בעסקי… שכחתי שיש לי אישה. שכחתי שיש לי ילדים. ועכשיו – בגיל שישים – אני פתאום נזכר. אבל זה כבר מאוחר מדי.

לא שמעתי לקול תחנוניה. היא רצתה לשבת בפארק. לדבר. כמו פעם.

והיא ביקשה שוב ושוב… אבל אני לא שמעתי כלום.

אז כן.

יש לי כסף.

אבל אין לי כלום.

אתה יודע מה זה להרגיש – שאשתך והילדים שלך התרחקו ממך?

לא כי הם רעים. כי אתה לא היית שם. כי לא היית להם אבא באמת.

ולא בעל באמת.

והיום? שבתות כולם באים – אבל אני מרגיש לבד. אני רואה איך הילדים שלי קרובים לאימם.

איך הם מדברים איתה. צוחקים איתה. ואני? אני זר.

ומגיע גיל… שהכול נופל.

הכסף.

הכבוד.

המעמד.

האגו.

ומה אתה רוצה אז? רק קצת נחת. קצת אהבה. חיבוק. שיחה.

אבל בשביל זה – צריך להשקיע כל השנים.

עודדתי את האיש היקר הזה. אמרתי לו: אף פעם לא מאוחר.

גם אם זה נראה סוף העולם – רגשות יכולים להשתנות.

ויש תקווה.

אני כותב את זה כי אני רואה את זה כל הזמן. דווקא בגיל חמישים-שישים – כשהקן מתרוקן…

מי שהשקיע כל השנים בקשר אמיתי עם אשתו וילדיו – יש לו חיים טובים.

ומי שלא – מרגיש כל כך לבד. אתם יודעים מה זה? לגור בגיל שישים בבית עם בת זוג – שאין לך מילה אחת לדבר איתה?

שאתם לא באמת אוהבים אחד את השני? שאתם לא באמת קרובים?

זה כאב שקשה להסביר. וכשאין ילדים בבית – זה נהיה חזק עוד יותר.

אבל יש גם תקווה. ילדים שהשקעת בהם – יחזירו אהבה. אולי לא כשהם קטנים – אבל כשיגדלו – הם יזכרו. יעריכו. ויחבקו אותך על זה.

מתוך הספר: "חמש החרטות של הנוטים למות"

ברוני וור, אחות אוסטרלית שליוותה חולים סופניים, כתבה בספרה:

"הלוואי שהיה לי האומץ לחיות חיים נאמנים לעצמי – ולא כאלה שאחרים ציפו ממני לחיות."

"הלוואי שלא הייתי עובד כל כך קשה."

"הלוואי שהיה לי את האומץ להביע את רגשותיי."

"הלוואי שלא הייתי מוותר על חברים ישנים."

"הלוואי שהייתי מרשה לעצמי להיות מאושר."

וכולנו שואלים: למה לחכות עד גיל שישים?

למה לא לעצור היום – ולדבר עם אשתך, עם ילדיך, עם עצמך?

אל תחכה שיכאב. אל תחכה שתרגיש לבד. תתחיל היום.

.והכי חשוב שנזכור —

שגם כשמרגישים הכי לבד, הכי נטושים, הכי אבודים בעולם… הוא לא עזב אותנו לרגע.

הבורא יתברך תמיד איתן, תמיד נמצא.

אפילו כשאנחנו לא רואים, לא מרגישים, לא שומעים —

הוא שם. מחזיק אותנו באהבה אינסופית, גם בהסתרה.

לתגובות machon.rot@gmail.com