הרצים בין השמשות • קריאת השכמה

הרב מנחם מענדל ששון, מגזין 'בית משיח'

לקראת סיומה של התוועדות ל"ג בעומר הראשונה בנשיאות דור השביעי, בשנת תשי"א, העמיק הרבי מלך המשיח בסיפור יציאתם של רשב"י ובנו מהמערה, ולמד מכך הוראה מעשית הנוגעת ישירות להכנה הנדרשת לקבלת פני משיח צדקנו; 

בהעמקה קלה נבחין בעוצמת המסר מהסיפור הזעיר הזה, שבכוחו לנער אותנו בהכנה פנימית ומעשית לקראת רגע ההתגלות הממשמש ובא.

כאן הכל התחיל

הגמרא מספרת (שבת לג, ב) שבשעה שיצאו רשב"י ובנו ר' אלעזר מהמערה לאחר 12 שנים, הקפידו השניים על מה שקורה בעולם. הם לא יכלו לשאת את המראה שיהודים חורשים וזורעים באדמה ומונחים ב"חיי שעה" תמורת המונחות המקסימלית ב"חיי עולם" – בלימוד התורה, ובשל כך שרפו בעיניהם את כל הנקרה בדרכם. 

"יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם – לְהַחֲרִיב עוֹלָמִי יְצָאתֶם? חִיזְרוּ לִמְעָרַתְכֶם!", ואכן חזרו הקדושים למערה ולאחר 12 חודש יצאה בת קול פעם נוספת והורתה להם לצאת לאוויר העולם. אך גם הפעם, עדיין לא היה ברור כיצד זה יסתיים. האם יסתפקו הם בקדושה הקיימת או שמא שוב ישרפו את העולם? 

כאן מספרת הגמרא, על אפיזודה קטנה שנקרתה בדרכם, והיא זו שהובילה לשכנועם שהעולם זך וכשיר לקבלת סודות פנימיות התורה הנמצאים באמתחתם; בערב שבת, בין השמשות, הם הבחינו בזקן המחזיק בידיו שני צרורות של הדסים לכבוד שבת ורץ להספיק את הדקות שנותרו קודם כניסת השבת. לשאלתם, מדוע רץ הוא עם שני צרורות הדסים ולא מספיק לו צרור אחד, ענה הזקן: אחד כנגד "שמור" ואחד כנגד "זכור". 

אז, התפעל רשב"י מאוד ואמר לבנו: "חֲזִי כַּמָּה חֲבִיבִין מִצְוֹת עַל יִשְׂרָאֵל. יְתִיב דַּעְתַּיְיהוּ", תראה כמה חביבין המצוות על עם ישראל, וכתוצאה ממקרה זה נחה דעתו של רבי אלעזר. 

"במאורע זה התחילה הגאולה השלימה" – כך אמר הרבי מלך המשיח בסיומה של ההתוועדות; הרי המטרה הפנימית בצאתם מהמערה הייתה להביא גאולה לעולם באמצעות גילוי פנימיות התורה, דבר שלא התאפשר במשך השנים בהם שהו בתוך המערה, במצב בו לא התאפשרה להם שום אינטראקציה עם העולם. 

חלום הבאת הגאולה באמצעות גילוי סודות התורה עמד וקינן בליבם, אך הוא בושש מלהתגשם בעקבות אי-בשילות העולם לאור האלוקי האצור בשפתם. הגילוי הדרמטי וההיסטורי התעכב שנה ועוד שנה, וגם בשעה שיצאו לאוויר העולם במטרה לחשוף את זרוע הקודש, שוב הוכרחו הצדיקים לחזור למקומם עדי עת קץ.

המאורע ששינה את התמונה וחולל את התפנית הגדולה, היה הרגע הזעיר והצנוע בערב שבת, בריצת הזקן עם ההדסים בידיו כהכנה רבתית לקראת שבת המלכה. שם, הבחין רשב"י ביהודי אמיתי שמחבב את מצוות ה' כהכנה לשבת, ובזה נחה דעתם והוחלט – לצאת לעולם ולהביא את אור הגאולה לכולם.

הכנה לקבלת פני משיח 

מעשה ההדסים עם היהודי הזקן בערב שבת, מגלה בפנינו מעט מהנדרש מאיתנו, חסידי דור הגאולה, בעומדנו בבין השמשות לפני הגאולה השלימה, ומאפשר לנו להבין כיצד בכוח ההכנה לגאולה לפעול ולהקדים רגע קודם את הגאולה.

ובלשון קודשו: "נמצאים אנו בערב שבת לפנות ערב בסמיכות ממש להגאולה, ובמילא, צריכים להיות מוכנים ל"שבת", להתכונן ולהיות ראוי לקבלת פני משיח צדקנו – שלזה צריך הכנה רבתי, להיות מוכן בכל ריבוי העניינים".

כפי שצריכים להתכונן לשבת-קודש, כך צריכים להתכונן לגאולה השלימה! אך מעבר להוראה כללית זו, טמון בסיפור ייחודי זה מסר פרטי חשוב ונצרך לא פחות: כיון שעומדים בערב שבת לפני הגאולה, ואין מספיק פנאי נפשי וזמן טכני לדרוש כעת הכנה מקסימלית לקראת כניסת שבת-הגאולה, "לכן מספיק לרוץ עם שני הדסים, כלומר . . להתחיל בעשיית פעולה קלה בזה, ועל ידי זה פועלים שתומשך בעולם הגאולה השלימה והאמיתית".

במילים אחרות: כשם שבזמנו של רשב"י, פעולת ההכנה המזערית של היהודי הזקן לקראת השבת פעלה את ההחלטה לגלות את אור הגאולה בעולם, כך באמצעות ההכנה המזערית של כל יהודי לקראת קבלת פניו של משיח צדקנו לפעול את רגע הגאולה בפועל ממש! 

בידיים מלאות

המסר מתעצם שבעתיים ברגעים הללו, בהם אנו עומדים עמוק-עמוק באותה כניסת 'ערב שבת', לאחר הודעת והכרזת הרבי "הנה זה משיח בא", ולאחר התגלותו של הרבי כמלך המשיח והתחלת פעולתו בעולם בתקופה ההיסטורית בה אנו נמצאים – ימות המשיח.

כעת, זו קריאה אחרונה להתנער מעפר הגלות, לתפוס "הדסים" בידיים ולרוץ לקראת הגאולה האמיתית והשלימה; הרי בכל רגע ורגע "יבוא האדון אל היכלו", והרבי שליט"א מלך המשיח יצא אלינו מן 'מערת ההעלם והסתר' ויביט אלינו כמו רשב"י כמחפש לראות את אותו יהודי זקן שרץ עם הדסים בידיו לקראת שבת…

האם גם אנו נאחוז בידינו חפצים ולבושי נפש המשקפים את הכנתנו הפנימית לגאולה? האם כבר כעת ברגעי הגלות האחרונים אנחנו נמצאים ברמת ההכנה הנדרשת לגאולה שמיישבת ומניחה את דעתו של רבינו מלכא משיחא עד ש"יְתִיב דַּעְתַּיְיהוּ"? 

הסיפור הזה מגיע כקריאת השכמה לכולנו: זה בלימודו, זה בכתבו, זה בנאומו, זה בכספו וזה בפעילותו. על כולנו מוטלת הדרישה לחיות את חיי היומיום הגלותיים לעת-עתה "בידיים מלאות", עם "הדסים" בידיים, עם פעולות שיקוף מהותיות כהכנה לרגע הגאולה האמיתית והשלימה. 

פעולות הביטוי הם דינמיות ושונות, אך מובילות קו אחיד וברור – הכנה לגאולה: זה יכול להתבטא בשיעור חדש בעניני גאולה ומשיח, בפרסום הבשורה והנבואה, בחלוקת כרטיסי משיח ברחובות, בהפצת קבצים וחוברות בבתי הכנסת (בסמוך להדסים המונחים בערב שבת בבתי הכנסת הספרדיים…), בקניית בגד לגאולה, בלימוד חסידות בשופי, בעבודת התפילה, ובכל דבר אחר המכין את נפשנו וסביבתנו לגאולה.

כעת זה הזמן. ערב שבת, בין השמשות, והנה זה משיח בא!