הזעקה של הרבי בכ"ח ניסן: חב"ד תובעת עבודה בכוח עצמו

הרב יוסי דניאל, משפיע בישיבת חב"ד בצפת

בליל כ"ח ניסן תנש"א אמר הרבי שיחה שהרעידה וטלטלה את חסידי חב"ד ברחבי העולם. הרבי כמו זעק מקירות ליבו: 'אני את שלי עשיתי.. אני מוסר את העניין אליכם.. עשו כל אשר ביכולתכם'. וזה גרם לזעזוע ובלבול גדול בקרב החסידים.

הרבי אמר שכל מה שנעשה עד עכשיו היה 'להבל ולריק', וצריך לצעוק 'עד מתי' באמת ולא רק 'מפני הציווי'. הרבי תמה איך מתאספים עשרות יהודים, ולא מופרך אצלם להישאר בגלות עוד לילה, ובעיקר לא מופרך אצלם להישאר בגלות פנימית בענייני עבודת השם. הבלבול היה כה גדול. ואפילו הייתה קצת הרגשת יאוש..

בהמשך, היו כמה יהודים שבמהלך 'חלוקת הדולרים' שהתקיימה בסמיכות זמן לשיחה הידועה, אף ניסו לטעון בפני הרבי שזה לא אפשרי להעביר את האחריות להבאת הגאולה לעם ישראל ו'סמכנו עליך'.. תשובתו הברורה והחדה של הרבי הייתה שאם סומכים עליו כרבי ומנהיג ישראל – אזי יש להקשיב לדבריו, ולהצטרף כל אחד למאמץ להבאת הגאולה בכל יכולתיו וכוחותיו.

אם נעצור רגע ונחשוב: מה החידוש שהרבי אמר בשיחה שכל כך זעזע את כלל החסידים? מה כולם פתאום התפלאו? הרי זה ההבדל בין חסידות חב"ד לשאר החסידויות.

אדמו"ר הזקן ייסד את חסידות חב"ד מהרגע הראשון על כך שיש 'עבודה בכוח עצמו', ולא להתמקד ולסמוך על עבודת הצדיק. חסידות חב"ד דורשת פנימיות, שהאדם ילמד ויתבונן בחסידות, בצורה כזו שהמציאות שלו תתחבר לאלוקות. שהוא לא יקיים תורה ומצוות, רק בקבלת עול וביטול לרצון העליון.

שאר תלמידי המגיד ממעזריטש טענו, שההתמקדות צריכה להיות בהתקשרות לרבי, ופחות בעבודה האישית. וכפי שהיה הפתגם הרווח אצל חסידי פולין, ש'אל תקרי יחיה – אלא יחייה', שהעיקר זה לא לעבוד בכוח עצמו, אלא לקבל את החיות וההשפעה מהרבי.

וכנגד השקפה זו לכתחילה הוקמה חסידות חב"ד וזה ממש מיסודותיה. ואכן ברוח זו, הסכים הרבי לקבל על עצמו את עול המנהיגות בהתוועדות הראשונה של הרבי בי' שבט תשי"א (שאז קיבל את הנשיאות באמירת המאמר 'באתי לגני').

הרבי דיבר בשיחה הראשונה על כך שעכשיו לא יועילו כתבי 'התקשרות' ואמירת 'לחיים', והדגש של חסידות חב"ד (במיוחד ביחס לשאר החסידויות) – זוהי העבודה בכוח עצמו ולא להסתמך על עבודת הצדיק, ומוטל על כל אחד לעשות את העבודה שלו באתכפיא ואתהפכא.

חסידות חב"ד תלויה ומבוססת על העבודה בכוח עצמו. כפי שמסביר הרבי הריי"צ, שזו המשמעות של 'דירה בתחתונים'. ש'בתחתונים' הכוונה היא, על ידי עבודת התחתונים (האדם) ובאמצעות עבודת התחתונים (עבודת האדם). בסוף זו עבודה שלנו.

המטרה של חסידות חב"ד, לגלות אלוקות בעולם הזה, במציאות של הנבראים. ואם האדם לא עובד לפי הכוחות שלו ולפי הרגשות שלו, אז האלוקות לא חודרת 'בתחתונים'. המטרה היא שחסידות תהיה חלק מהמציאות של היהודי.

אם חסיד עושה רק בקלת עול ובביטול את מה שהרבי דורש ממנו, אזי הוא מחוץ לעניין. הכוחות החיצונייים שלו (המעשה), אכן מבצעים זאת, אבל הוא (הכוחות הפנימיים של האדם – מוח ולב) מחוץ לעניין לגמרי.

זה כמו שה'מתנגדים' מקיימים את ה'שולחן ערוך' רק כי כך ציווה הקדוש ברוך הוא. אז כמובן זה עניין גדול, אבל המטרה היא שתהיה 'נשמה' וחיות פנימית לקיום הטכני של ההלכה. מה שיוצא, שיכול להיות חסיד שמקיים את כל מה שדורש ותובע ממנו הרבי, אבל בלי חיבור פנימי – ואז הוא מפספס את כל עניין החסידות שדורשת פנימיות ועבודה בכוח עצמו.

אז כאילו יש באדם שני חצאים, חצי אחד מחובר לעניין לגמרי חי גאולה וחי אלוקות וכו' (החצי של הכוחות של קבלת עול ושל התמסרות), אבל החצי השני שלו (הרגשי הנפשי הפנימי והאנושי) הוא רחוק לגמרי מאלוקות וכו'. וחסידות חב"ד רוצה ותובעת שבסוף יהיה 'דירה בתחתונים', שגם המקומות התחתונים של האדם צריכים להתחבר לעניין האלוקי.

ולכן העניין של 'עבודת התפילה' תופס את המקום המרכזי ביותר בחסידות חב"ד, כי עניינה של 'עבודת התפילה' זה החיבור של לימוד החסידות למציאות האדם. שלימוד החסידות לא ישאר כ'השכלה' גרידא מנותקת מהחיים של האדם, אלא שהחסידות תשנה את המציאות הפנימית של האדם. שהאדם יבין במוח וירגיש בלב את האמת האלוקית. וזה נעשה על ידי ההתבוננות בחסידות והעמקת הדעת באלוקות בעת התפילה באריכות.

וזוהי זעקתו המטלטת של הרבי בכ"ח ניסן. הרבי פונה לכל חסיד וחסיד, ודורש ממנו לא רק לסמוך על עבודת הצדיק, וגם לא מספיק להתבטל להוראות הרבי, אלא צריך להתחבר לדברים בצורה פנימית.

הרבי תובע נדרוש 'משיח' לא בגלל שהוא מצווה עלינו, אלא בגלל שלנו נוגע ואכפת באמת ובתמים ש'שכינתא בגלותא' ואין את גילוי 'עצמות ומהות'. איך אלוקות תעניין ותרגש אותנו? אותנו מעניין תאוות גשמיות!.. זוהי המתנה של 'עבודת התפילה'. על ידי שמתעסקים בקביעות ב'עבודת התפילה', לאט לאט ובהדרגה מתחילים לקבל טעם ותענוג אמיתי בעניינים אלוקיים.

הרבי מדגיש שהבעיה העיקרית ('ועוד ועיקר') שנמצאים בגלות פנימי בענייני עבודת השם. הרבי תובע שנצא מגלות פנימי בענייני עבודת השם. וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן שהזמן שיוצאים מגלות פרטית לגאולה פרטית – זה בעת 'עבודת התפילה'.

הרבי רוצה שנחבר 'אורות בתוהו בכלים דתיקון', שנחבר את האמת האלוקית הגבוהה של תורת החסידות – בחיים הרגילים שלנו. שלא נהיה כמו 'דחליל', שעושה רק מה שאומרים לו.. אלא שאלוקות תיגע בנפש האדם באמת. שיהיה נוגע לנו שלא חשים ש'אין עוד מלבדו'.

הדרך להרגיש אלוקות ולחבר את הנפש הבהמית שלנו לאלוקות, זה נעשה באמצעות 'עבודת התפילה'. כשחסיד לומד ומתבונן בחסידות בשפיכת הנפש בתפילה ללא הגבלת זמן, הוא יוכל להרגיש את טעם האמת האלוקית, ובמילא הוא יוכל לחוש שהוא מוכרח להביא לזמן שאלוקות תהיה במוחש ובגילוי – גאולה. אז אפשר לעשות את הכל, אבל אם זה רק בחיצוניות זה 'להבל ולריק'. זה לא חודר 'בתחתונים'. נמצאים בגלות פנימי.

לכן המסר של זעקת הרבי בכ"ח ניסן, הוא להתחבר לאלוקות בצורה פנימית. שלא יהיה מצב כזה ש'לא נגע ולא פגע'. שלא נסמוך כל עבודת הצדיק ('אני את שלי עשיתי'), אלא לקחת אחריות אישית להבאת הגאולה.

ללמוד בצורה רצינית על הגאולה (ובפרט כפי שזה מבואר בתורת החסידות), ולאחר מכן להתבונן ולהפנים זאת באופן של 'דעת' והתחברות פנימית בהתבוננות בעבודת התפילה. הרבי רוצה לנער אותנו שנהיה 'חב"דניקים' באמת, ושזה לא יישאר רק בשם המושאל..

במילא כשעומדים ביום כזה מיוחד כמו כ"ח ניסן, כל אחד צריך לקחת החלטה נפשית להתעסק ברצינות בעבודה פנימית. ללמוד חסידות אליבא דנפשי'ה בקביעות, להתבונן בחסידות לפני התפילה בקביעות, ולהתפלל באריכות בקביעות. כל אחד לפי הכוחות והיכולות שלו, אבל זה מוכרח. עברו למעלה משלושים שנה מהזעקה המטלטת. הגיע העת להשתנות. לקחת את העניינים ברצינות.

הרבי מסיים את השיחה בכך שייתן לכל אחד צדקה להצלחה בעבודה. הרבי לא 'נוטש' חלילה את המערכה, אלא עושה את תפקידו של מנהיג ישראל, ומעניק כוחות ומכוון ומדריך אותנו כיצד לעבוד את השם ולהביא לגאולה השלימה. אבל העיקר זו העבודה האישית שלנו. שאנחנו ניכנס לעבודה בצורה פנימית ואמיתית.