אורות דתוהו בכלים אקדמיים • אחרון חביב

שניאור חביב, בית משיח

"בשלשה עשר עיקרי האמונה הרמב"ם כורך יחד את התורה ואת משה רבנו. מה זה ציפייה לביאת משיח? ציפייה – כשבנאדם מצפה להתקבל לעבודה, לסיים את התואר וכו'. הוא מבין למה הוא מצפה. בן אדם לא יכול לצפות לדבר שהוא לא מבין מהו. אני מצפה לדבר מסוים שיעשה לי טוב – אני לא יכול לצפות למשהו שאני לא מבין מהו…

"המילה בעברית מצפה זה מלשון לצפות – כמו צופה. אתה בעצם מתבונן בסיטואציה שאתה רוצה להגיע אליה, אתה נשאב לתוך החוויה. המילה ציפייה היא מלשון המילה צף. כמו שמן. החוויה של הציפייה צפה על פני כל החוויות שהוא חווה באותם ימים…

"ציפייה לימות המשיח – לא רק שאני יודע שמשיח יגיע, ציפייה לגאולה – אני יודע מה התהליך שיהיה שם, כך שאני כבר משתוקק להיות שם. אני מרגיש את הציפייה לגאולה, כי זה הדבר הכי גדול שיכול לקרות. יש משפט בגמרא האומר "מי שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו". כמה אנחנו יכולים באמת לכאוב את חורבן בית המקדש?

"קשה לנו להרגיש את חורבן בית המקדש, אבל אם הבנו את המושג לצפות לביאת משיח – עד כדי כך חזק שאתה נכנס עם הדמיון שלך למחשבה מה יקרה, ואתה הרגשת כבר בתוך הדמיון והציפייה.  אם בית המקדש זה כזה דבר עוצמתי, איך אני חי היום בלי הדבר הזה? פה אנחנו מבינים מה הכוונה לצפות למשיח, ולביאת הגאולה".

את הטקסט הזה לא כתב הרב זלמן נוטיק, או הרב לוי יצחק גינזבורג, גם לא הרב מענדי ברוד. הטקסט הוא חלק קטן מתוך הפרק 'הציפיה לגאולה' בעבודת גמר של הסטודנטית הדר שמש מאוניברסיטת אריאל בקורס 'אחרית הימים'. בשאר העבודה מביאה הדר הסבר ארוך ומפורט על הגאולה, תפקידה בעולם, אופן התגלותה והדרכים לזרזה. עבודת הגמר כמו ההשתתפות בקורס מצטברים לנקודות זכות שישפיעו על התואר האקדמי עליו היא עובדת באוניברסיטה.

כשסיפר לי המרצה ידידי הרב מענדי לרנר מהשלוחים בראשון–לציון, על הקורס שהוא מעביר באוניברסיטה ושזוכה להכרה אקדמית מלאה, לא האמנתי. בטח עוד איזו הרצאה נחמדה לסטודנטים רעבים בבית חב"ד, חשבתי לעצמי וביקשתי הוכחות. מענדי נפגע. "הנה, תראה", הוא אמר והתחיל לשלוף לי עבודות גמר של סטודנטים וסטודנטיות.

עכשיו כבר באמת לא האמנתי. עמודים על גבי עמודים של מקורות, הסברים קולחים, וסיכומים מרתקים בנושא הגאולה. הרמב"ם, חז"ל, ראשונים ואחרונים, מרוחו של משיח שמרחפת על פני המים כשהארץ עוד הייתה תוהו ובוהו ועד סיפורים על הרב מרדכי אליהו והרב כדורי. כל הדרך עד הגאולה.

"אלו סטודנטיות דתיות"? שאלתי, "בוגרות אולפנה"? "ממש לא. הן אפילו לא מגדירות עצמן כדתיות", הוא אמר והותיר אותי תוהה ונפעם.

ואז הוא הסביר. לא ניכנס לכל הפרטים הבירוקרטיים מאחורי הקורס, אבל בגדול מדובר ביוזמה מדהימה של השלוחים בקמפוס אוניברסיטת אריאל, הרב ששון ויפעת כרמל.

את הרב כרמל, איזה מוזר זה לקרוא לו הרב כרמל, אני מכיר עוד מהתקופה שקראו לו ששי, או סאסי. אני הייתי שליח צעיר בישיבה והוא היה צעיר עם שער ארוך, כיפה בוכרית ואש בעיניים שהגיע היישר מבית חב"ד בפושקר של הרב שימי וזלדה גולדשטיין אל הישיבה ברמת אביב.

בשנים האחרונות, ששי, סליחה, הרב כרמל ורעייתו מנהלים את הפעילות בקמפוס בהצלחה רבה תחת המטריה של בית חב"ד באריאל בהנהלת הרב אהרן מושקוביץ. וסליחה על רשימת הקרדיטים, אני פשוט מגן על עצמי מפני הפרת זכויות וקנין רוחני.

בכל מקרה, השלוחים שם באוניברסיטה הבינו את הנקודה והחליטו להוציא את המשיח מתוך הפוסטר ולהחדיר אותו בפנימיות בטעם ודעת של הסטודנטים. מי אמר ש'סדר גאולה ומשיח' חייב להיות רק בהפסקה עם כוס קולה חמה ורוגלך?

הרב לרנר הרים את הכפפה ובנה קורס שמשתתפים בו עשרות סטודנטים וסטודנטיות (בקורסים נפרדים) שומעים הרצאות מסודרות ובנויות היטב על הגאולה והמשיח, שלא היה מזיק גם לתמימים בישיבות חב"ד לקבל, ובסיומו מגישים עבודות גמר ממש כמו שאר החומרים האקדמיים. פשוט מדהים.

אחרי שקצת נצטננה התלהבותי, שאלתי את הרב לרנר איך התגובות. "הנה תקרא בעצמך", הוא מראה לי מייל שקיבל מאחת התלמידות. "…השיעורים ובייחוד המפגש הזה נתן לי פרספקטיבה עמוקה יותר איך ההוויה והציפייה לביאת משיח הם בעצם חלק מהקיום שלנו…" כותבת אחת המשתתפות בקורס.

תקראו לי נאיבי, מתלהב, או מה שאתם רוצים. בעיני זו התגלמות ההוראה "אורות דתוהו בכלים דתיקון", או יותר נכון, אורות דתוהו בכלים אקדמיים.

לתגובות: shneorc@gmail.com