ראש הישיבה שראה אותי • טור אישי דומע

שרגא קרומבי

את מלאכת ההספדים על ראש הישיבה הרב יוסף יצחק וילשאנסקי אשאיר לאחרים. אלו יספרו על האיש והאגדה, על גדולתו העצומה בתורה, על כך שזכה להיות מעורכי הכתר שבתורת הרבי, הלא הן חוברות הלקוטי שיחות, על כך שלמרות שכוחו היה בלימוד תורה, הוא התגייס גם לעסקנות ציבורית והותיר חותם בל יימחה על מפת חב"ד בארץ הקודש. הם יספרו כיצד הוא היה מראשי אלו שגם בזמן ההעלם והסתר הגדול בו אנו נמצאים, דאג שאש ההתקשרות ולהבת האמונה ברבי מלך המשיח תמשיך לבעור ללא הפסקה, ובאישיותו ובנאומיו הוא החדיר חיות של אמונה ברבבות חסידים בארץ ובעולם. הם כמובן יספרו כיצד הקים בעשר אצבעותיו, את הישיבה בצפת, וכיצד למרות כל הקשיים – מבית ומחוץ – הוא הפך אותה להיות לא רק מגדלור של תורה וחסידות, אלא לישיבת חב"ד הגדולה בעולם, ישיבה עם שלוחות בערים נוספות, ועם אלפי אלפי בוגרים הרואים את עצמם לא רק כבוגרי ישיבה, אלא חלק ממשפחה – משפחת הרב וילשאנסקי.

אבל כאמור, את זה אשאיר לאחרים, כי בזמן שהרב וילשאנסקי הראה את כוחו בלימוד סוגיית הגמרא לאור תורתו של הרבי במהלך השיעור כללי השבועי, אני כתלמיד הישיבה, לצערי לא הייתי מהמקשיבים, ובטח לא מכותבי הדברים והחוזרים על כך. באותן שנים הייתי בחור צעיר עם עודף מרץ, ושיעור כללי מעמיק בסוגיה בגמרא לא היה ברשימת הדברים שנמצאו בראש מעייני.

ולמרות זאת, ואולי דוקא לכן, יש לי מה להוסיף על אותם הספדים שבודאי יבואו. כי אני הייתי מאלו שזכו לראות פן אחר באישיותו, זכיתי לראות כיצד הוא הפך לאבא של בחורים רבים, דוקא אלו שלא היו מהלמדנים או החסידיים שבישיבה. כי מה לעשות, בסופו של יום, כל בחור צריך להיות בישיבה, אבל זה לא אומר שכל בחור באמת מתאים לישיבה, בטח לא לכל ישיבה. ולמרות שכנראה יותר קל לנהל ישיבה שבה הנהלת הישיבה מתייחסת לכל הבחורים באותה צורה, ומצפה מכולם להתנהג באותה צורה, הרב וילשאנסקי הבין שישיבה זה לא מפעל פחיות, וכל בחור הוא לא רק עולם מלא, אלא שונה במהותו מכל בחור אחר בישיבה.

דוגמה קטנה אחת אולי תשפוך אור על כך. הייתי בשיעור ב', ובמהלך ההפסקה נכנסתי בסערה לזאל, אחרי ויכוח עם בחור אחר על ענין שולי שהתפתח ויצא מפרופרציות. הרב וילשאנסקי שעבר במקום באותה עת, עצר אותי ושאל אם הכל בסדר, וכשנענה בחיוב, ביקש ממני להיכנס מאוחר יותר למשרדו. בפגישה הוא לא דיבר איתי על מצבי בלימוד או ההשתתפות בסדרים, אלא רצה להבין אם יש משהו שעובר עליי שבגללו אני נראה חסר שקט. רק לאחר שהבהרתי שהכל בסדר איתי, הוא נרגע ושחרר אותי לדרכי.

למה אני מספר את הסיפור הזה? דוקא כיון שהוא לא קשור לתפקידו של ראש הישיבה הקלאסי, לא בחלק שבו ראש הישיבה דואג לתלמידיו לעלות בלימוד ובהנהגה, וגם לא באותם מקרים שבו בחור לא מתנהג כפי הראוי, ומתפקידו של ראש הישיבה להשתדל להחזירו למוטב. זה לא היה בתחום הלבן ולא בתחום השחור, אלא דוקא בתחום האפור, אותו תחום שבאופן תדיר נופל בין הכיסאות. כשהרב וילשאנסקי ראה אותי, הוא לא הסתכל דרך הפריזמה שבה הבחור נמדד רק לפי השאלות אם הוא חסידי או לא, אם הוא לומד או לא, והאם הוא משתתף בסדרי הישיבה או לא. הוא ראה בחור נסער, עצר מיד ודאג לוודא שהוא בסדר.

וזה לא אומר שלא קיבלתי ממנו נזיפה כאשר התנהגתי שלא כמצופה. להיפך, דוקא מתוך כך שהוא ראה את תלמידיו, הוא היה צריך וגם יכול, להעיר בתקיפות כאשר היה בכך צורך. והשילוב של שני הצדדים, ימין מקרבת ושמאל דוחה, נתנה לנו התלמידים את ההרגשה הנכונה והמאוזנת, של ראש ישיבה שבאמת אכפת לו מאיתנו. כך כאשר כתבתי לרבי לגבי הצעה לפעילות בקיץ ולא היה ברור לי מה המענה, הרגשתי מספיק בנוח לפנות לרב וילשאנסקי שקיבל אותי במאור פנים, שמע את הדברים, קרא את התשובה של הרבי והדריך אותי בהתאם לכך.

לכן, גם אם עברו עשרות שנים מאז הלימודים בישיבה, הבוגרים של הישיבה בצפת תמיד יראו את עצמם בתור תלמידים של הרב וילשאנסקי. זה בודאי נכון לגבי אלו שלמדו בישיבה בשנותיה הראשונות, אבל זה נכון גם לגבינו, אלו שלמדו בישיבה בשנים מאוחרות יותר, כאשר היו בה מאות תלמידים, אבל עדיין, כל אחד מאיתנו הרגיש ומרגיש שהוא תלמיד של הרב וילשאנסקי. לכן, הערב הזה, האובדן הוא אישי.

ולמרות הכאב, אין בליבי ספק, שהרב וילשאנסקי לא ינוח ולא ישקוט, וכפי שהפך עולמות בעולם הזה כדי להביא את ההתגלות, הוא יעשה כן והרבה יותר מכן בעולם הבא, עד שתושלם המשימה ונתאחד עם הרבי מלך המשיח, בגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש!