קוצר רוח לבשורת הגאולה • משיח בשיח

הרב מנחם מענדל ששון, מגזין 'בית משיח'

בפרשיות יציאת מצרים, אותם אנו קוראים בשבועות אלו, מתמלא ליבו של כל חסיד בדור השביעי ברגש של הזדהות עם פרשיית הגלות והגאולה במצרים, כתוצאה ממערך ההקבלות המפתיעות והחדות הנחשפות בכל פעם מחדש בין הסיפור ההיסטורי אי שם במצרים לפרשיית הגלות והגאולה בתקופתנו אנו.

בין מכלול ההקבלות, מזדקרת השבוע בתחילת הפרשה עובדה מרתקת ומעניינת, הקוראת לנו כחסידי הרבי מלך המשיח בדור הגאולה, לתת עליה את הדעת, להתבונן בה ולהסיק ממנה את המסקנה הנדרשת.

רבינו משה, לא כעת

משה רבינו מקבל את ההוראה מהקב"ה לבשר לעם ישראל את בשורת הגאולה: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים". 

ואכן משה מגיע אל עם ישראל כשליחו של ה' ומבשר את הבשורה ההיסטורית, אך הוא נתקל באדישות ובמיאון סתמי שמעורר פליאה ומצריך הסבר: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". 

אנחנו קוראים שוב ושוב את המילים הללו, והפליאה מתעצמת ולא מקבלת מנוח: נתאר לעצמנו עם שלם שעובד בעבודת פרך הרבה מעבר למסגרת האנושית המקובלת, עם רדוף ושנוא בידי מעבידיו שמכים בו ללא רחם, שילדיו מושלכים ליאור היישר ברגע לידתם, וידיהם מוצקות ויבשות מאסיפת הטיט והתבן, ממש כמו ליבם המצומק והיבש…

והנה, סוף סוף, מקבל העם הזה בשורה של גאולה ואות של שחרור מאת הגואל שאליו כה ציפו; ברגע המרגש הזה, היינו מצפים מעם ישראל לגילויים של שמחה, אנחות רווחה, ואולי אפילו כמה דמעות של התרגשות ואושר על העידן הגאולתי החדש המתדפק על הדלת…

אך התגובה המפתיעה של עם ישראל קשה להבנה: בשורת הגאולה של משה עוברת מעל ראשי העבדים האומללים. אין חגיגות ואין דמעות. משה דיבר ואיש לא שמע. בשורת הגאולה נכנסה באוזן אחת ויצאה מהאוזן השניה כלעומת שבאה. 

את הטעם לכך מבהירה התורה: "קוצר רוח ועבודה קשה". עם ישראל עסק ראשו ורובו בעבודת הפרך שהוטלה עליו כמשא כבד השובר את גב נושאיו. מצב זה הוביל למאבק של שרידה יומיומי, להשפלת העיניים אל חבילת התבן והטיט הבאה שצריך לאסוף, ואל הניסיון להתחמק מהצלפת השוט השורק. במצב כזה, האוזן לא כרויה לשמוע תוכניות גדולות ותקוות רחוקות..

כן, גם לא את בשורת הגאולה, כי המציאות כולה 'משועבדת' למשהו אחר. רחוק מהגאולה. 

כן אמונה, לא התבוננות

אם נעמיק בדברי המפרשים ניווכח שעם ישראל אכן האמין בגאולתו העתידית. הרי כבר הפרשה הקודמת חשפה בפנינו את המצב לאחר בשורת הגאולה הראשונה של משה – "ויאמן העם"! עם ישראל האמין והשתחווה לה' על הבשורה הגדולה. אז מה קרה עכשיו? מדוע פתאום לב ישראל אטום לדברי משה? 

"קוצר רוח ועבודה קשה" – זו הסיבה. כעת, לאחר שפרעה הכביד את עולו והעצים את עבודתם בכמות ובאיכות בעקבות בשורתו הראשונה של משה, עם ישראל כבר התנתק טוטאלית, פיזית ונפשית, מכל דבר אחר ולא היה אף חלל פנוי לבשורה הגדולה. 

העם האמין בכללות בגאולה – "ויאמן העם", אבל הפעם הם כבר "לא היטו אוזן לדבריו מקוצר רוח" (כלשון הרמב"ן), ובמילים יותר ברורות, הם "לא נתנו לב להתבונן" בבשורת הגאולה של משה (כלשון ה'ספורנו'). 

האמונה המקיפה הייתה (כמבואר במאמר ד"ה 'הפך ים ליבשה' תשי"ט), אך בשורת הגאולה האקטואלית-העכשווית שהגיעה כעת בפי משה הם לא קיבלו, לא היטו אוזן, ולא התבוננו, כי נפשם הייתה משועבדת כליל לפרך, ואכן "לולא העבודה הקשה – היו נותנים לב לדברי משה".

בשורת הגאולה בדורנו

ההקבלה המזדעקת הזו, חודרת עמוק לליבנו ומציבה את כולנו במדרגה של חשבון נפש והתבוננות פנימית: 

משה רבינו של דורנו, הרבי מלך המשיח, הגיע ובישר את בשורת הגאולה של דורנו בתור "הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה" כבר במאמרו הראשון בצורה הברורה ביותר. הבשורה הגיעה לשיא של אקטואליות ועכשוויות בשנת תנש"א-תשנ"ב, לאחר שהעולם כולו נזדכך והתברר, והוכשר בשלימות לקבלת הגאולה. 

אז, חזרה ונשמעה בשורת הגאולה בגאון ובעקביות 'קול מבשר מבשר ואומר' מפי גואלן של ישראל: הגיע זמן גאולתכם, הנה הנה משיח בא, עומדים על הסף, נמצאים בימות המשיח, רחצו, היטהרו, כבסו שמלותיכם – "היו נכונים", ואף היא נחתמה בטבעת המלך כ"בשורת הגאולה" של הרבי מלך המשיח עלי הספר שיצא בשם המלך באותם הימים. 

ואולי אף כאן, אצלנו, בליבנו, בנפשו פנימה של כל אחד מאיתנו, מצוי איזשהו מצב של "ולא שמעו אל משה" בפני בשורת הגאולה המהדהדת של מלכנו משיחנו; אנחנו לא מצליחים להתרגש מספיק מעוצמת הבשורה, לא מצליחים להתאים את אורח חיינו בצורה מושלמת לקו הבשורה, ולא מצליחים להרעיש עליה לעולם כולו כבשורה היסטורית שלא הייתה לעולמים…

והסיבה – בין שלל הסיבות – היא לכאורה אותה סיבה: "מקוצר רוח ומעבודה קשה". אנחנו עסוקים ראשנו ורובנו במלאכת החיים, איש איש ועיסוקיו הוא, הן בצרכים החיוניים הבסיסיים כעבודה, פרנסה, בריאות ובית, והן במותרות החיים כחדשות שוטפות רגע-רגע, ידיעות נפוחות וסברות חוץ, שלא מאפשרות לבשורת הגאולה לחדור לתודעתנו. במילים אחרות, אנו 'משועבדים' נון-סטופ לגלגל הטבע האנושי שלא מותיר מקום להתרגש ולהתחבר מספיק לבשורה האדירה הניצבת מול עינינו.

וכלשון קודשו (אג"ק חי"ג, ד'תרעט): "בדורנו ובתקופתנו, אשר מקוצר רוח ומעבודה קשה שהגוף והחומר מעביד את הנשמה והרוח – אין נשמע ככל הדרוש וגם מוכרח קול הקורא: לאלתר לתשובה".

לפעמים הסיבה להעדר ההתחברות היא אפס הפנאי בגשמיות, ולפעמים הסיבה היא עמוקה יותר – מפני אפס הפנאי הנפשי, אך סיבות אלו אינן 'סיבה' להצדקת המצב הקיים, בו אנו רחוקים אפילו כמלוא נימה מבשורת הגאולה. 

עלינו לקרב את 'דברי משה' אל ליבנו, לשמוע את בשורתו, ולהפנים את עוצמתה. בראש ובראשונה – להחדיר את ההכרה שצריך להחדיר אותה עמוק לחיינו, ושנית – לא רק ללמוד אותה, אלא להתבונן בה שוב ושוב (לא כפי שהיה בזמנם ש"לא נתנו לב להתבונן"), ולסקור ברגש הלב את העולה מהשיחות כולן ובפרט מהספר 'בשורת הגאולה', ובכך להתחבר בפנימיות ובעמקות לבשורת הגאולה של דור הגאולה!