איך להפסיק לבקר ולהתחיל להתארח? • זהר גינדי

הרב זהר גינדי, מדריך חתנים, מטפל זוגי בשיטת מובחנות ויועץ בקדושה

איך להפסיק לבקר ולהתחיל להתארח?

אשתי תמיד מניחה את הכביסה על הספה בצד וזה מפריע לי בעין וגם באופן כללי פחות נוח לי שהיא לא מקפלת כביסה בחדר… אז אני מבקר אותה ואומר לה: "זה לא בסדר שהכביסה נמצאת על הספה ושאת מקפלת אותה תמיד בחוץ! זה מבלגן את הבית!" אבל היא כועסת עליי שאני מתערב לה או מסתגרת ונפגעת. אני לא יודע מה לעשות, היא לא מבינה את זה אפילו שביקשתי כבר כמה פעמים.

אתם מבקרים כי אתם יודעים יותר טוב מבן הזוג שלכם מה הוא צריך לעשות?

אחד מ'אבני הנגף' בזוגיות המחשבה שאני יודע יותר טוב מה האחר צריך לעשות, לחשוב להרגיש ולהתנהג.

אפשר להבחין בזה לפי השפה שאתם מדברים – תלך, תביא, תעשה תכין. אנו מתחילים לדבר עם בן הזוג בשפה בשפה של התנשאות, של הורה ומורה – היית צריך להגיד לו ככה וככה או פעם הבאה תעשה ככה! שפה של הורה שנוזף בילד 'אתה לא בסדר'. לפעמים זה לא המילים שנאמרות, זה השדר והאנרגיה שמעבירים לבן הזוג.

אז האם אתם האם אתם מתייחסים לבן הזוג שלכם כאילו הוא התלמיד שלכם, או הילד ואתם ההורה? 

לפעמים יש אחד שמומחה בתחום מסוים שהוא חש שברור שהוא יודע כי הוא איש חינוך מטפל, יועץ וכו' הוא 'היודע איך עושים את זה'. 

אני לא שולל ופוסל למידה ומומחיות, ממש לא. אלא שגם אם יש מישהו שיש לו 'יותר ניסיון וידע' בנושא מסוים, עדיין חשוב לראות איך אני מגיע לנושא הזה יחד עם בן הזוג. אם לדוגמא אני איש חינוך ולמדתי הרבה שנים הדרכת הורים ו'אני יודע' וכך אני נכנס לתוך ההורות של האחר, אני בעצם לא מכבד את המסע של בן הזוג כהורה. יכול להיות שגם הוא יגיע לזה יום אחד ויכול להיות שלא. וזה יהיה המסע שלו בחיפוש ההורות שמתאימה לו.

אם למרות הכל הוא לא משתנה, זו טעות שלו, זה השטח שלו והוא יעשה אם זה עבודה מתי שהוא מסוגל ובקצב שנכון לו. ואם שיח מכבד אולי בכלל נגלה שזה לא טעות אלא תפיסה ודרך שונה של סולם ערכים. את התהליכים הוא יצטרך לעבור עם עצמו – אולי בדרך הקלה אולי בדרך הקשה, אבל זה מה שבן הזוג צריך לעבור ואנחנו צריכים לכבד את התהליך של האחר (וגם של עצמנו) גם עם הוא מכיל טעויות. לפעמים אדם צריך ללמוד דווקא בדרך הקשה שתלמד אותו לעומק איך להתמודד עם דברים בהמשך חייו.

'זה לא הבית שלך ובן הזוג לא ביקש שתעשה לו עיצוב פנים'

'ביקורת' חשבתם פעם על המילה הזו? רובנו כבר למדנו עליה הסברים ארוכים וכללי התנהגות נאותים. אבל אם נבין מה משמעות המילה 'ביקורת' במובן הפשוט שלה, זה יתן לנו לבד את כל ההבנה איך היא צריכה להיעשות. 

ביקורת משמעותה 'ביקור' – אני מבקר בבית של האחר. כשאני מבקר מישהו אחר אני בעצם נכנס לבית שלו, מתעסק עם מה שקורה אצל האחר

ברגע שאני מבין שזה לא השטח שלי. האם אני 'דופק בדלת', מבקש רשות ושואל האם בן הזוג פנוי כרגע לשמוע ביקורת? יכול להיות שהוא לא פנוי פיזית או רגשית לשמוע. אם אני רוצה לבקר את בן הזוג או להגיד משהו שאולי לא נעים אז אני יגיד לו "תשמע יש לי משהו שאולי לא כל כך נעים, אבל חשוב לי להגיד לך, מתי אתה פנוי לשמוע"? 

האם הוא בכלל מסכים להכניס אותנו כרגע או שאנחנו פשוט מתפרצים ונכנסים לו הביתה, לא מנומסים כועסים ולא מתייחסים לבן הזוג – בעל הבית על עצמו. אז בעצם אנחנו לא מבקרים, אנחנו משתלטים. גם כשבן הזוג מסכים שנכנס הביתה, האם אנו עוברים חדר חדר ומתחילים לנהל את הבית של האחר כאילו זה הבית שלנו – מעירים ומבקרים על עוד ועוד נקודות שהוא צריך לנהל בהם את החיים אחרת, או שאנחנו מדברים בכבוד ונימוס ומבקרים על אותה הנקודה בלי להיתפס על עוד דברים שהאחר צריך להתנהל בהם אחרת – לטעמנו.

ומה עם בן הזוג לא רוצה שאבקר אותו?- ביקורת 'בלופים'

יכול להיות שאני שואל "האם אתה פנוי" ובן הזוג שואל חזרה "זה קשור לעניין של הכביסה?". אני עונה: "כן זה קשור". והוא עונה: "אז לא".

אם אני אומר לו שוב ושוב את אותו דבר, זה אומר שאני סתם רוצה לנהל את הבית של האחר. האחריות שלי זה כשאני רוצה לדבר –  להביא משהו חדש! כי אם אנו הולכים להיות 'בלופים' ברור שהוא לא רוצה לשמוע את זה. הוא לא רצה לקבל את זה אתמול שלשום ולפני חודש, אז למה שהוא ירצה לקבל את זה עכשיו. 

רק אם אנחנו מבינים משהו חדש עליי או על בן הזוג, האחריות שלי להגיד "אני הבנתי משהו חדש על ואני רוצה להביא הסתכלות אחרת" ואז, יש סיכוי טוב שאם הבנתי משהו חדש על עצמי או על האחר אז הוא יותר יקבל.

מה זה אומר עלי שאני מבקר הרבה?

הרבה פעמים זוגות שמבקרים המון את בן הזוג שלהם, הביקורת היא תחליף למשהו אחר. הם בעצם נטשו את עצמם! חשבתם על זה שלבקר את השני זה בעצם לנטוש את עצמכם? זה תובנה משמעותית ממש, איך יכול להיות שהבית של האחר מעסיק אותי יותר מהבית שלי, במקום להתעסק במה שקורה אצלי ואיפה אני?

כלומר כשאנחנו עסוקים במישהו אחר יתר על המידה זה אומר שנטשנו את הבית שלנו ואת הדרך שאנחנו יכולים לטפח את עצמנו מבחינה רגשית ופיזית. הבית שלנו נשאר ריק ואז משהו אצלי לא צומח, מתייבש ואולי אפילו מרקיב…

מתי ביקרת לאחרונה בבית שלך

לפני שאני מבקר בבית של האחר. תחשוב האם בבית שלי כבר ביקרתי? מאיפה ברור לי כל כך שאיך שאני חושב, כך הדברים צריכים להיעשות?

סתם לומר לאחר שישתנה ושאני צודק, לא נותן כלום לאף אחד. אני צריך לבקר אצל עצמי, ולחשוב – מה כל כך אהבתי 'בבית הפנימי שלי' שאני מציע לבן הזוג לסדר את 'הבית הפנימי שלו' גם כך?

פתאום אני מסוגל לראות שאני לוחץ על האחר כדי לסדר אצלי משהו. אני עסוק בלהתאים את האחר לפי התבנית שלי, כדי שלי יהיה יותר נח. לא מעניין אותי באמת מה הוא חושב שנכון. אבל ממתי הפכת לבר סמכא לקבוע מה נכון עבור בן הזוג. 

אפשר לומר ביקורת בתוך קשר זוגי אוהב?

אין בעיה עם ביקורת, להפך, אנחנו בעד הכנסת אורחים. כי מה קורה למי שלא מתארח, מה קורה לאדם שלא מבטא את עצמו מול האחר?

התשובה היא שהוא פשוט מתרחק, הוא מרגיש שלא נעים לו בבית הזה. לכן אנו רוצים שבן הזוג ידע מה אנו חושבים עליו ובאמת גם אנחנו באופן טבעי רוצים לדעת מה הוא חושב עלינו באמת.

אבל תזכור שאם אתה רוצה לשנות משהו, זה לא הבית שלך. לא נח לך – תשתף. אבל תזכור שזה לא מאשר לך להשתלט על הבית של האחר. אנחנו רוצים ביקורי בית אבל תזכור שהעידוד לבטא את עצמך מול האחר – לבקר בביתו, לא הופך את זה לבית שלך.

ביקורת על בן הזוג שהוא מבולגן

אם נחזור לדוגמא הראשונה שהאישה מניחה את הכביסה על הספה בצד. האם במצב כזה אני מבקר בכבוד 'בבית של האחר' – מביא את מי שאני לקשר ומשתף את האחר – "אני לא יכול לקבוע לך מה נכון לך, אבל אני חושב ש"… או "לי מפריע שיש כביסה לא במקום, כי זה עושה לי בלאגן בראש". כאשר במבט כנה ואמיתי זה מפריע לי וזו 'בעיה' שלי, לא של האחר.

להתחבר לבית שלי

איך אני יכול לא לנטוש את עצמי במצב כזה? במקום ביקורת, אני יכול להיכנס פנימה, להיות קשוב לעצמי ולבטא את עצמי מול האחר 'בלי להשתלט על הבית שלו'. להגיד מה נכון לי ומה מדויק לי עכשיו. ובהתאם לזה להחליט מה אני הולך לעשות עם עצמי, ואיך אני מציב גבול אישי ששומר עלי, ולא גבול שנועד לשנות את בן הזוג.

חשוב שנבין שאין לי שליטה על מה קורה אצל בן הזוג ולא התחתנו כדי 'לתקן' ולשנות אותו. לחץ לעולם לא עוזר באמת לשני להשתנות, זה פתרון שעובד רק בראש שלנו לא במציאות.

להפך, ככל שאנו לוחצים על השני אנחנו מונעים ממנו להשתנות, כי אנו גורמים לו להיות עסוקים בהתנגדות ללחץ שאנו מפעילים עליו במקום בביקורת עצמה.

אז האם אנחנו מכבדים את המסע של האחר, את הדרך שלו, את הקצב שלו, את הלמידה שלו שנעשות לפעמים דרך הטעויות במסע שלו. או שאנחנו בטוחים שאנחנו יודעים יותר טוב מה האחר צריך לעשות, לחשוב, להרגיש ולהתנהג?