שניפגש בשמחות • אחרון חביב

שניאור חביב, בית משיח

1.

מזל שיש הוצאות ספרים שכבר שלושים יום קודם החג מזכירות לנו בכל מדיה אפשרית את מצוות החג של ה' טבת, לקנות ספרים וכמה שיותר. 4 ב–100, 3 ב–100, 2 ב–100, העיקר שנוכל לקיים את ההוראה של הרבי בשמחה ובטוב לבב.

כך מצאתי את עצמי עם עוד מאות חסידים, מסתובב בין הדוכנים ביריד הספרים הגדול של איסחדוס, או בשמה המלא — התאחדות החסידים לקבלת פני משיח במבואת אולם ויטראז' בנס–ציונה. תוך כדי שיטוט נרחב בין השולחנות, חישובים, החזרות, החלפות ושוב החזרות ושוב החלפות, התבקשתי על ידי זוגתי תחי' לקנות לקטנים את סדרת 'שני מלכים' של הרב פישל ג'ייקובס לילדים. האמת, שלא היה קשה למצוא אותם בדוכן, ואפילו עלעלתי בהם כמה דקות קודם לכן, אלא שמשום מה, יש לי בעיה עם ספרים שמכילים טקסט שיכול להיכנס בפחות מחצי עמוד וורד בגופן 14 נקודות. זה תמיד נראה לי כאילו הסופר כתב משהו על מפית ויאללה, יצא ספר.

אבל היא ביקשה, ואני חזרתי הביתה מההתוועדות הגדולה עם ארגז גדול מלא בספרים לכל הגילאים כשבתוכו נחו כמובן שני הספרים של הרב ג'ייקובס.

למחרת, כשחזרתי הביתה, סיפרה לי אישתי שהיא כבר הספיקה להקריא את הספר לדבורה לאה בת הארבע וחצי וגם לשטערנא בת השנתיים. מסתבר שהילדים דווקא כן אוהבים ספרים עם שתי שורות בעמוד, והסדרה נכנסה לרשימת המועדפים של הזאטוטים. אבל הדבר המופלא ביותר שקרה מאז ששני המלכים פרצו אל חיינו, הוא שהם פרצו אלינו לתודעה, יותר נכון, לזו של הילדים. ושני המלכים הפכו לחלק בלתי נפרד מהשיח, מהחינוך ומתהליך קבלת ההחלטות של הקטנות.

פתאום לא צריך לשכנע, או לאיים. המשפט הכי מניע לפעולה, או הפוך, איך אומרים הפוך ממניע לפעולה? מרתיע מפעולה? הוא האם עכשיו את מקשיבה למלך הטוב או המלך הרע.

לא יודע אם זה הציורים, הטקסטים או הדוגמאות מהחיים, שני המלכים מספר התניא מעולם לא היו מוחשיים כל כך, פתאום זה נראה כזו פאדיחה להקשיב למלך הרע, שאף ילדה בת ארבע או בת שנתיים לא רוצה להיות מזוהה עם הדמות המכוערת בעלת הגלימה האדומה.

חשבתי על זה, איך זה שאנחנו, שלמדנו ולימדנו כל כך הרבה פעמים את התניא ואת משל שני המלכים, העיר שלנו, ואני מדבר בלשון רבים מטעמי נוחיות בלבד, נכבשת שוב ושוב על ידי המלך הרע, איך זה ששכונות שלמות נאנקות תחת הכיבוש המשחית של צבאו הבלתי מוסרי, והשתיקה לא נשברת?

אולי אנחנו צריכים את זה באיור או בשתי שורות בעמוד?

2.

ביום שלישי בשבוע שעבר מצאנו את עצמינו בשעת לילה מאוחרת פוסעים בין המצבות בחלקת חב"ד בר–הזיתים, מלווים למנוחות דוד אהוב מצד אשתי.

לוויות תמיד מזמנות מפגשים מביכים. אנשים שבימים כתיקונם היית עט עליהם בחיבוק מתמשך או לפחות בלחיצת יד חמה, פוסעים לידך דומם, מסמנים אחד לשני בניע ראש עצוב כשבראש חולפת המחשבה — כמה חבל שנפגשים בסיטואציה הזו.

בדרך חזרה לכיוון האוטובוס שהמתין לנו בתחתית ההר, אני פוסע לצד קרוב משפחה. לא מזמן הוא חגג שמחה במשפחה, אבל אני לא הגעתי. קיוויתי שהוא לא שם לב, ולפחות לא זוכר. "מה נשמע?" שאלתי אותו באיפוק אחרי ששתקנו כברת דרך, "בסדר, ברוך ה'", הוא אמר, "חיכינו לך בבר–מצוה, חבל שלא באת".

מזל שהיה חשוך, התחלתי לגמגם התנצלות לא ברורה, מודע לעובדה שהיא נשמעת לא משכנעת בעליל. "אשתי הייתה", אמרתי לו "כן, אני יודע", הוא ענה מיד, "אבל חבל שלא באת. אתה רואה? בסוף נפגשים במקומות כאלו".

בדרך חזרה, ניסיתי להיזכר עם אשתי מדוע הברזתי מהשמחה המשפחתית הזו. לא הצלחתי להגיע לשום תירוץ מתקבל על הדעת. כנראה סתם עומס (שיגרתי) בעבודה, בליווי העובדה שהנסיעה הייתה כרוכה בטלטול מתמשך בתחבורה ציבורית, ובכלל, לא חשבתי שמישהו בכלל ישים לב או יזכור את היעדרי.

נזכרתי שבאחד האסונות ב–770 שקרו עם בחורים מהארץ, גייסו העסקנים כסף להטיס ארצה ארונו של הבחור. אחד מאנ"ש שאל אז באירוניה, אם הבחור הזה היה אומר לכם לפני כמה ימים שהוא צריך דחוף לטוס לארץ ישראל, האם גם הייתם מתרוצצים לנסות לגייס לו כסף לכרטיס טיסה?

אז נכון שיש משהו במצווה של הלווית המת, שגורם לנו לעזוב הכל, לבטל את כל התכנונים ולנסוע פתאום שעות כדי להשתתף בלוויה או לנחם אבלים. ונכון שכתוב טוב לכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה, אבל זה רק כשאין לך ברירה ואתה צריך להחליט בין שניהם.

למען האמת, אני די חוטא בעצלנות כשמדובר על השתתפות בשמחות. אבל שם, על כביש 443, בדרך חזרה מההלוויה, קיבלתי על עצמי החלטה לעילוי נשמת הדוד היקר ולכבוד שנת הקהל, להשתדל, ולכל הפחות לעשות מאמץ להגיע לשמחות. אחרי הכל, אנשים משקיעים באירוע או בהתוועדות, רוצים שתשמח בשמחתם, זה גם שמחה, גם אהבת ישראל, גם שמחת חתן וכלה במקרה של חתונה. וגם כמובן כיבוד בעלי השמחה. וכבוד החי, לדעתי, לא פחות חשוב מכבוד המת.

שניפגש בשמחות.

לתגובות: shneorc@gmail.com