מסיבת עיתונאים / התוועדות / כינוס הקהל

א.

בכל שנה ושנה אני מקבל יותר ויותר הזמנות להשתתף בהתוועדויות י"ט בכסלו. י"ט כסלו, "חג הגאולה" החב"די, יוצא הרי שבועות בודדים אחרי "כינוס השלוחים" של חב"ד, שם אני פוגש מידי שנה מאות ואלפי שלוחים, וכל שנה כמה חב"דניקים נוספים לוקחים ממני את הטלפון והכתובת ומזמינים אותי להתוועדות שהם עושים, בצפון, בדרום, במרכז ואיפה לא.

הם הרי לא ליטאים קרים. 2 דקות של מפגש איתם, ואנחנו כבר החברים הכי טובים. כל-כך טובים, עד כדי שאחד מהם אמר לי לפני שבועיים: אתה חייב לבוא להתוועדות שלנו (שהיא במקרה במרחק שלושה רחובות ממני), ותביא גם כמה שיותר חברים. רק תגיד לי כמה אתם באים, שאדע כמה בקבוקי "משקה" להוסיף.

אבל בליל י"ט בכסלו, הייתי פשוט עייף. למרות שדווקא תכננתי להגיע שנה אחת לפסטיבל ההתוועדויות שמתקיים כל שנה במשך שלושה ימים בבנייני האומה, העייפות הכריעה את הכף. החב"דניקים התוועדו עד אור הבוקר, ואני בעשר וחצי בלילה כבר ישנתי.

אבל לכל דבר יש תיקון. וכך חגגתי את י"ט כסלו, בכ"א כסלו.

כמה חב"דניקים הזמינו אותי להתוועדות מיוחדת לעיתונאים, שנערכה ביום חמישי שעבר ברמת גן. עכשיו, כמו שאפשר לנחש, בחב"ד לא קראו לזה "מסיבת עיתונאים", אלא "התוועדות י"ט בכסלו מאוחרת" או "כינוס הקהל לעיתונאים". זה קצת יותר מרומם מסתם מסיבת עיתונאים, לא?

מיהרתי לאירוע נוסף, אז אחרי שעה וחצי של דברי תורה, מזונות ומשקה נפרדתי מהם לשלום ויצאתי החוצה. אבל אז יצא החוצה אחד מהם, הושיט לי ספר ואמר: אל תלך לפני שאתה לוקח הביתה את הספר. "הקטר של חב"ד", קראו לספר.

כבר סיפרתי כאן בעבר שאני לא ממש מהאנשים שגומעים ספרים, שכן כשאני מגיע בשעת לילה לספר, אני כל-כך עייף שאני נרדם אחרי שתי שורות (נו, לא סתם לא הגעתי להתוועדות המוקדמת של י"ט בכסלו). אבל דווקא את הספר הזה, לא הפסקתי השבוע לקרוא.

זהו ספר לזכרו של אחד האנשים הכי מרתקים בחב"ד, ר' שלמה מיידנצ'יק ז"ל, שחוץ משהיה אחד העסקנים הכי ידועים בחב"ד ויו"ר "אגודת חב"ד בארץ ישראל", בכל שעת לילה היה נוטל את כובע הקטר, ויוצא לנהוג בקטר הרכבת שבקו תל אביב-דימונה. תבינו לבד איזה שילוב היה באדם שהיה גם נהג רכבת וותיק וגם עסקן רב-פעלים, שפעל רבות לקירוב לבבות והיה בקשר עם מאות ואלפי אנשים, שקירב ליהדות, בהם ראשי ממשלות, נשיאים, שגרירים ומי לא.

אבל למעשה הספר הזה הוא לא רק על דמותו של "מיידנצ'יק", כפי שכונה בחיבה על ידי ידידיו, אלא מלווה את התפתחותה של חב"ד, בארץ ובכלל, בעשרות השנים האחרונות, ובאמת שהוא מרתק מכדי לישון מוקדם.

אז אני בינתיים אמנם רק בשליש הראשון של הספר, אבל יש לי הרגשה שאת הספר הזה – דווקא אסיים.

ב.

אני אמנם לא חב"דניק, אבל כבר לא מעט שנים שאצלנו בבית, בכל לילה מימי החנוכה, מיד אחרי הדלקת הנרות שרים את "הנרות הללו" של חב"ד.

את השיר הזה שמעתי בביצוע של אברהם פריד (מתוך האלבום "הופ קוזק"). זהו שיר מרגש שעובר מדביקות ורגש לשמחה, וחוזר חלילה. לקח זמן ללמוד את השיר המורכב הזה, אבל אחרי שלמדנו – הוא כבר לא עוזב את לילות החנוכה שלנו.

השיר אמנם מופיע באלבום שהוציא פריד משירי חב"ד, אבל אף פעם לא התעמקתי במה שעומד מאחוריו. מי הלחין אותו, מתי, ומה הוא מבטא. השיר עצמו, הספיק לי. אבל השבוע התגלגל לידיי, כמו שאומרים, מאמר שכתב הרב לב לייבמן על הניגון הזה ומה שעומד מאחוריו. ועומד מאחוריו הרבה.

"ניגון 'הנרות הללו' הנהוג בחב"ד, ניגון ארוך ומסולסל", כותב הרב לייבמן, "מבליט בתנועותיו את היופי המוזיקלי. אמרו חז"ל – התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה יפה, לולב יפה, שופר יפה. נוי המצווה מבטא את ההידור והיוקר בהם האדם מקיים את המצווה. אלא שבליובאוויטש, הידרו לא רק בנוי החיצוני של המצווה, כי אם גם בנוי וההדר הפנימי.

"מסתבר כי גם בהדלקת נרות חנוכה יש נוי מצווה. נוי המצווה הגשמי הוא לעשות מנורה יפה, חנוכייה יקרה מכסף מעשה ידי אומן, והנוי הפנימי של הדלקת נרות חנוכה, יכול להתבטא גם בניגון של הנרות. ניגון 'הנרות הללו', אינו נמנה לכאורה על 'ניגוני עבודה', וגם לא על ניגוני העמקה והתבוננות. הוא גם לא מתאים לתפילה ספוגה באהבה והיראה החב"דיות. אולם בניגון הנרות הללו יש ריבוי תנועות. יש בו הסתלסלות של צלילים בגבהים שונים היוצרים יופי מיוחד. נוי מצווה למצוות הדלקת נרות חנוכה, נוי מצווה הראוי לשמו".

במאמר הזה גם מצאתי דבר מעניין, שלמרות שבבית מדרשו של הרבי מליואבוויטש היו שרים את השיר הזה בכל יום, בהדלקת הנרות, הרבי הורה שלא לשיר את "הנרות הללו" בשבת קודש, היות ומצוות הדלקת נרות חנוכה בפועל לא שייכת לשבת, ממילא גם הניגון איננו מתאים לשבת.

"האגדה מספרת", מספר המאמר, "כי את הניגון חיברו חסידיה אדמו"ר המהר"ש, אשר בשנותיו האחרונות לא היה בקו הבריאות והיה ממעט לצאת אל הקהל. אחת ההזדמנויות המיוחדות בה החסידים היו זוכים לחזות את פני הקודש, הייתה בעת הדלקת נרות חנוכה, בבית המדרש עם סיום תפלת מנחה. כדי להאריך את הזמן היקר בו ניתן היה לראות את הרבי, חיברו החסידים ניגון ארוך במיוחד בעל בבות מרובות, וכך נמשכה השהות עם הרבי למשך זמן".

סיפור חסידי יפה, אה? השיר – עוד יותר.