איננו פוליטקאים! כיצד נהפוך את ה"יחי" למהות פנימית?

כאשר הרבי הריי׳׳ץ הגיע לארצות-הברית, הוא יסד אז את העיתון החודשי – ״הקריאה והקדושה״ שהחל להסביר לכל יהודי את הקריאה של הרבי: לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה. באותה תקופה, האנשים היו רחוקים מלתפוס את העניינים הללו, והיו שאלות רבות על כך, והרבי השיב עליהן.

אחת השאלות הייתה, שכביכול קיימת כאן סתירה: יהודים יודעים הרי, שאחד הדברים שבאים בהיסח הדעת, זהו ביאת המשיח. ואם כן – טענו – על ידי זה שהרבי אומר לאלתר לגאולה, הרי לכאורה בזה דוחים את ביאת המשיח…

כתשובה על השאלה, פורסם בגיליון הבא מאמר בענין נוסח ה״אני מאמין״, שכל היהודים אומרים את הנוסח: ״אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא״. והוקשה שם: מה פשר המילים ״עם כל זה״, שלכאורה אין להן מקום; היה צריך לומר פשוט – ואף על פי שיתמהמה אחכה לו כו', מהו ״עם כל זה״?

והביאור על זה היה, שפירוש הדברים הוא כך: ואף על פי שיתמהמה עם כל זה… דהיינו, למרות שהדיבורים על ביאת המשיח יכולים להביא לידי כך שיתמהמה, כי הוא צריך לבוא בהיסח הדעת – (בכל זאת:) אחכה לו בכל יום שיבוא!

במילים פשוטות: אין לנו עסק בנסתרות! אנו מצווים לצפות בכל רגע. איננו פוליטיקאים! אנו עושים מה שמוטל עלינו – ומאמינים בכל יום ובכל רגע שהוא צריך לבוא. והטענה שהוא צריך לבוא בהיסח הדעת – הרי אנו בעצמנו משיבים על כך בתפלת שמונה-עשרה, כאשר אנו אומרים שלוש פעמים ביום: את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח, כי לישועתך קיוינו כל היום. מהו ״כי״? אומר החיד״א, שזהו נתינת טעם על ״מהרה תצמיח״, והרבי מזכיר זאת. דהיינו, שבגלל זה שאנו מצפים לו כל היום – בגלל זה יבוא.

איננו צריכים להתפעל או להתייאש חלילה וחס, מזה שמשיח עדיין לא בא… זה לא עניינינו! אנחנו צריכים לעשות את מה שמוטל עלינו – לצפות לביאתו של משיח! והצפייה לביאת המשיח צריכה להיות באופן כזה שהיא תמלא את כל ישותינו, את כל מהותינו. כל החיים צריכים להיות קשורים בזה.

אחד מראשוני התמימים, הרב מהארשיש (שהיה אהוב מאד בבית הרב), סיפר פעם, שבעיירה בה התגוררו הוריו, היו היהודים שוכרים אחוזות מהפריצים הגויים. גם הוריו שכרו אחוזה מאחד הפריצים, ומידי שנה היו נוסעים לפריץ כדי לחדש את חוזה החכירה.

פעם, בתום תקופת השכירות, ביקשו אביו שיסע לפריץ כדי לחדש את החוזה. הוא ארז את חפציו ונסע לפריץ, אך לפני שנכנס אליו, עלה במוחו רעיון: במקום לחתום חוזה לשנה, הוא יחתום הפעם חוזה לשלוש שנים, וכך יחסוך מהוריו טלטולים שלא יצטרכו לחדש את החוזה בכל שנה מחדש.

הוא נכנס לפריץ והציע בפניו את בקשתו. הפריץ, שהכיר את הוריו כאנשים ישרים, נענה להצעה והחוזה נחתם לשלוש שנים.

כל הדרך הבן היה מלא שמחה, על כך שיספר לאביו שלא זו בלבד שעשה מה שביקש לחתום, אלא עשה יותר מזה והאריך את הזמן כדי לחסוך טירחה. הוא בא הביתה וסיפר לאביו בשמחה על שקיים שליחותו בהידור…

כששמע אביו את הדברים, גער בו ואמר: ״נח! האסטו שוין פארגעסן די אמונה אין משיח?!״…

– במקום להודות לו על פקחותו, הוא קיבל את הדברים בדחיה. וזאת, משום שאיך אפשר לעשות חוזה לשלוש שנים כאשר אנחנו מחכים ומצפים למשיח שיבוא בכל יום ובכל רגע. זה שאנו עושים חוזה לשנה, זה משום שהגויים דורשים זאת, אבל שלוש שנים?! אנחנו הרי לוקחים את משיח בחשבון!

זוהי דוגמא לחסיד שחי באמת את אשר הוא מאמין. זה שהוא אומר ״אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח וכו׳״ – זה מתבטא גם בהרגשה פנימית כזאת.

זה היה אז… אנחנו עכשיו, כמובן, בתקופה שונה לגמרי ממה שהיה לפני עשרות שנים, לפני המלחמה האחרונה. אנחנו עומדים בסמוך ממש לביאת המשיח – כי כך הרבי אמר: ענווים הגיע זמן גאולתכם! ואנחנו מאמינים בזה. אבל חס ושלום ליפול ליאוש: מדוע כבר לא בא. אנחנו מאמינים, לא רק מאמינים ולא רק מקוים – מצפים לגאולה, כי הגאולה בודאי תבוא, כיון שאנחנו מובטחים בזה.

מה עלינו לעשות בכדי שיהיה ניכר עלינו שאנחנו מצפים ולא רק מהשפה ולחוץ? שה״יחי״ שיהיה בפנימיות ובאמת, לא סתם סיסמה אלא בתוך תוכינו צריכה להיות האמונה האמיתית והשלימה שהנה משיח בא? במה זה יכול להתבטא שכולנו וכל עם ישראל בכל מקום שהוא מצפים לביאת המשיח?

– המבחן לכל זה היא האחדות. אם אמנם אנחנו מצפים לביאת המשיח, אם אמנם אנחנו אומרים ״יחי״ – ולא מהשפה ולחוץ, מפני שכך רגילים וצריכים לצאת ידי חובה, אלא משום שאנחנו מאמינים באמת ובתמים שהכרזה זו מקרבת את הגאולה, – הרי המבחן לזה הוא אחדות. כי אם אנחנו כולנו מצפים באמת לביאת המשיח, ממש עכשיו – אז מה מפריד בינינו? הלא כולנו משתוקקים לדבר אחד, וכולנו עושים אותם הדברים, לומדים, ומקיימים מצוות וכר.

כל המעשים, הדיבורים, וההתנהגות של כולנו – צריכים להיות באופן שיהא ניכר בנו שאנו מצפים באמת באמונה שלימה לביאת המשיח.

וכאשר אנו נעשה את המוטל עלינו, נקיים את המצוות, וכל מה שאנו לומדים זהו על מנת לשמור ולעשות – אזי, אין שום ספק שהקדוש ברוך הוא יעשה את המוטל עליו, על ידי שיוציא אותנו מהגלות מיד.

מה עלינו לעשות בכדי שיהיה ניכר עלינו שאנחנו מצפים ולא רק מהשפה ולחוץ? שה״יחי״ שיהיה בפנימיות ובאמת, לא סתם סיסמה אלא בתוך תוכינו צריכה להיות האמונה האמיתית והשלימה שהנה משיח בא? במה זה יכול להתבטא שכולנו וכל עם ישראל בכל מקום שהוא מצפים לביאת המשיח? – המבחן לכל זה היא האחדות.