לפני תקופה קבעתי שיעור תורה חודשי, במשרד של אחד מבעלי העסקים השותפים שלנו.
הכנסנו את התאריכים והשעות ליומן, החלטנו מה הנושאים הנלמדים, וכבר הייתי בדרך לשיעור הראשון.
ואז כשאני רק מוודא איפה להחנות את הרכב, המזכירה אומרת 'מצטערת המנהל בפגישה דחופה', ניפגש בחודש הבא.
בחודש אחרי זה, היא כבר התקשרה בתחילת השבוע שכמה עובדים חולים, אז נדחה לפעם אחרת,ואני עדיין מחכה לשיעור הראשון..
בפרשת השבוע 'שלח' נקרא על המרגלים ששלח משה, שאמרו "ארץ אוכלת יושביה" ו"לא נוכל לעלות".
החסידות מסבירה שהם העדיפו להישאר במדבר, כי הכניסה לארץ ישראל שדורשת טרחה בהכנת אוכל, במצוות יום-יומיות וטרדות נוספות – לא התאימו להם.
הם רצו ללמוד תורה, לאכול 'מן' מהשמים, ולחיות חיים שלוים ורגועים.
היה להם נוח להישאר מנותקים מהעולם ולעבוד את ה' מבלי להתערבב עם הגשמיות (ולכן נענשו, כי מטרת הבריאה ומתן התורה זה לחבר את הרוחניות והגשמיות יחדיו).
בהמשך הפרשה, כשהתורה מספרת על הכניסה לארץ, היא מצווה אותנו "והָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה' רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה"
למה המצווה הראשונה היא מצות הפרשת חלה?
הרבה הסברים ניתנו על כך, והרבי מלך המשיח הסביר כמה פעמים: הדרך היחידה להצליח גם בארץ ישראל, ביחד עם הטרדות והקשיים – היא כאשר את 'ראשית עריסותיכם' נותנים לה'.
ודרך זה מרוממים ו'מעלים' את כל הבצק, מקדשים את הגשמיות ועושים כאן בית לה'.
את החלק הראשון בעיסה נותנים לה' לא את השאריות.
ו"עריסותיכם" גם מלשון 'עריסה' – מיטה, מיד כשקמים מהשינה,
את הזמן הראשון צריך לתת לה'.
אם השיעור תורה הוא רק בערב, יכול להיות שנהיה עייפים, שיהיו לנו אירועים, ועוד תירוצים אחרים.
כדי להצליח צריך לתת את החלק הראשון, את התחלת היום, את המובחר ביותר לה'.
את הצדקה לתת לא רק אחרי שסיימנו לבזבז, אלא כשמקבלים סכום – נותנים ממנו לכל לראש מעשר, מתפללים כמה שיותר מוקדם, לפני הכניסה ל'סטרס של היום'.
או אז הראש נשאר מעל המים, וגם בהמשך היום כשעוסקים במשימות היום-יומיות, נשאר הזכרון שהכל בעצם ממנו – מה' יתברך והוא נותן לנו שפע ברכה והצלחה, לחיים יהודיים מאושרים, מלאים בשמחה בריאות והצלחה, חיים של גאולה.
שבת שלום ומבורך!