תן מקום לשני לטעות! • הרב זהר גינדי

הרב זהר גינדי, מדריך חתנים, מטפל זוגי בשיטת מובחנות ויועץ בקדושה

איך את רואה את שולחן השבת שלנו?

זוג רווקים נפגשים בדייט, פותח הגבר בצרור שאלות וחקירות כלפי האישה "אם היה לך מיליון דולר מה היית עושה איתם? אם הייתי אומר לך לעשות משהו ואמא שלך תומר אחרת למי תקשיבי? אם אפנה אלייך בבקשה לסדר את כל הבית כשאת עייפה תעשי זאת? וכו' וכו'

לאחר עשרות שאלות מסיים הגבר "שאלה אחרונה, על פי כל מה שדיברנו, איך את רואה את שולחן השבת שלך בעוד עשר שנים"?

עונה לו האישה "בלעדיך!!"…

איך זה קרה להם?

רבי עקיבא עמד אז בראש חכמי ארץ ישראל, והיו לו עשרות אלפי תלמידים. בימי ספירת העומר פרצה מגפה קטלנית ובתוך שבועות ספורים מתו עשרות אלפי התלמידים. הדבר המדהים בסיפור הוא הנימוק שנותנת הגמרא לאסון: "משום שלא נהגו כבוד זה בזה".

וכל שומע עומד נדהם: איך זה קרה להם דווקא אצל רבי עקיבא? הרי המשפט המפורסם ביותר בשם רבי עקיבא הוא: "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". אז איך מכל הישיבות נוצרה שנאה כזו דווקא בישיבתו של רבי עקיבא, זאת שהייתה אמורה להיות משכן השלום?!

כבוד, לא אהבה

לפעמים מלחמות פורצות מאהבה! לתלמידי רבי עקיבא לא הייתה חסרה אכפתיות ולא אהבה. הגמרא לא אמרה שהתלמידים לא אהבו זה את זה, אלא ש "לא נהגו כבוד זה בזה" מה שהיה חסר להם זה כבוד, לא אהבה. אהבה היא תכונה אנוכית במהותה. אהבה עושה טוב לזה שאוהב. כיף לו וטוב לו להיות יחד עם האהוב. אם נעמיק לתוכה של האהבה נגלה כי מי שעומד במרכז הוא האוהב ולא האהוב, הוא מוצא בקשר את השלמות האישית שלו. לכן האהבה היא לא פעם שתלטנית, מתפשטת על כל המרחב ולא מאפשרת לאהוּב את המקום הפרטי שלו.

כבוד, לעומת זאת, הוא תכונה הפוכה: לראות ולכבד את האחר. כשאדם מכבד מישהו אחר, הוא מפנה את המרחב לזולתו ומאפשר לו את המקום הפרטי שלו. לתלמידי רבי עקיבא לא היה מחסור באהבת ישראל. להיפך, הם אהבו מאד האחד את השני, אבל זו הייתה גם הבעיה: הם לא נתנו אחד לשני לחיות. הם שכחו שהאחר שונה מהם ויש לו את הגישה האישית והפרטית שלו.

אנשים כמו אנשים, שונים זה מזה. לכל אדם יש את האופי שלו ואת הדגשים שהוא מעמיד במרכז. כך קרה שכל אחד מצא דגש אחר בתורת רבי עקיבא והסיק מסקנות אחרות. במסגרת אחרת זה היה עובר בשקט, כי לאיש לא אכפת מה חושב הזולת, אבל לא בין תלמידי רבי עקיבא. הם אהבו מאד את רבם וגם אחד את השני, ולכן חסמו את המרחב. הם לא היו מוכנים לתת לזולת לטעות, זה היה בלתי אפשרי שהזולת יעשה שגיאה חמורה כזו. וכך האהבה הפכה למלחמה לניסיון תיקון ושינוי השני עד למלחמה על האמת הפרטית.

אז מה אני צריך לעשות?

להבין שהזולת הוא ישות עצמאית. אתה יכול לחשוב שאולי הוא טועה לדעתך, אבל הוא בוודאי נאמן לדרך שלו. אולי הוא שוגה לטעמך, אבל זה לא הופך אותו לבוגד בך אלא לנאמן לתפיסה שלו, ועליך לכבד את דרכו שלו. "כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם שוות" כשם שאין מה לכעוס על הפרצוף השונה של הזולת, כך לא נכון לכעוס על הדעה השונה שהוא מחזיק. היא השתקפות של האופי, האישיות והשאיפות שלו שבאופן טבעי שונים משלך. וזו מציאות העולם המתוקנת שברא השם.

כך בונים חיים יהודיים, כך מקימים משפחה יהודית. הרמב"ם כותב " לעולם יהיה אדם אוהב את אשתו כגופו, ומכבדה יותר מגופו!" משפחה יהודית מייסדים על אהבה, ויותר מזה על כבוד הדדי למה ששונה ממך. מדוע הכבוד חשוב יותר? משום שהאהבה היא אנוכית, היא ביטוי של מצב רוח, ומצב אישי. הכבוד, לעומת זאת, קשור לאהבה עמוקה יותר בה אנו באמת רואים את השני – ומערכת כזו אינה נגמרת לעולם.

תן מקום לשני לטעות!

סיפור אמיתי: זוג הורים לשתי בנות בתיכון היו בהסכמה על הערכים שהם רוצים להעביר לילדים – דרישה מוחלטת למצויינות, אבל הדרך שהם עשו זאת הייתה מאוד שונה.

כאשר הבנות היו מקבלות פחות מ100% הייתה האמא מגיעה אליהם ברכות – "אני מצפה מכם ליותר, אתן יכולות, אני מאמינה בכם". לעומת זאת הדרך של האב הייתה אגרסיבית – "מה זה?! כל כך משקיעים בכן, הבאנו לכן מורה פרטית כל יום, אני לא מוכן לזה יותר" וכו… לאמא היה מאוד קשה עם הביקורתיות של האבא והיא הייתה מעירה לו כל הזמן על צורת הדיבור שלו עם הבנות, וכלום לא זז. וכך היה במשך 17 שנה!

ואז היא הגיעה 'לטיפול זוגי מבוסס מובחנות' שם היא למדה שהדרך שלו, היא שלו ולא שלה! ועליה לכבד את הדרך של האחר, להביע את עצמה בשקט פנימי ולתת מקום לשני, גם אם הוא טועה!.

בפעם הבאה שהאב פנה בביקורתיות קשה לבנות, היא הגיעה אליו וביטאה את עצמה מולו "אני חושבת שזה לא נכון לנהוג כך עם הבנות אבל זו החלטה שלך והדרך שלך ואני לא מתכוונת לשנות אותך, זה שלך. לי אישית קשה לראות את זה אני יוצאת מהחדר" מעבר להבדל במילים, הטון היה אחרת לגמרי. הפעם שהיא אמרה לו את זה, זה לא היה מתוך שדר של ניסיון לשנות ולחנך אותו, אלא כחלק מביטוי עצמי תוך נתינת המרחב לאחר. וכך בשבועיים הקרובים בכל פעם שזה קרה היא פשוט זזה משם. מזיזה את עצמה מהסיטואציה ולא מתערבת. מה שהבעל שלה אומר ועושה עם הבנות זה לא תפקידה להתערב. "הוא כבר יודע מה אני חושבת הוא שומע את זה כבר שנים. עכשיו זה שלו." היא אמרה לעצמה.

כעבור שבועיים, הבעל בא אליה מעצמו ואומר לה "את יודעת חשבתי על זה בימים האחרונים והגעתי למסקנה שאני צריך להיות יותר רך עם הבנות". 17 שנה! אשתו נלחמת איתו להסביר לו את זה והוא לא קולט. ופתאום שהיא שחררה והפסיקה לנסות לשנות אותו, הוא עשה את השינוי מעצמו.

ברגע שנלחמים באדם, האינסטינקט הטבעי שלו הוא פשוט להתנגד. כל זמן שהיא הייתה עסוקה בלשנות אותו הוא היה עסוק בלהתנגד לה, רק כאשר היא נתנה לו את המרחב לדרך שלו גם אם היא טעות בעיניה, הוא נהיה פנוי להתבוננות פנימה, "האם אני שלם עם עצמי האם זה האבא שאני רוצה להיות?" והוא אכן עשה את השינוי, מבפנים.

עלינו לקלוט שההתערבות שלנו לשלוט בדרכו, דעתו ותפיסתו של האחר היא זאת שמייצרת את התקיעות. עצם ההתערבות שלנו משמרת את המצב. כי השני באופן טבעי מתנגד, כי הוא לא רוצה להיות מנוהל על ידי אשתו/ בעלה. במקרה שלנו היא רוצה שהוא יסתכל על מה הוא עושה לילדים, אבל כל ההתערבות שלה גורמת לו לא להסתכל פנימה אלא להיות עסוק בלהתנגד להתערבות, במקום לראות מה הוא עושה לילדים.

אנחנו שונים גדלנו בבתים שונים ויש לנו דרכים שונות. מתוך כבוד אפשר  להביע את דעתנו השונה ולהציע משהו, אך לא מתוך ניהול ונזיפה.

אנחנו לא משנים את הבן זוג שלנו. הוא יבחר להשתנות אם הוא ירצה. יש לנו הרשות לביטוי אישי, מתוך כבוד לאחר ומרחב להחליט מה דרכו והאם לקבל זאת או לא. תפקידנו לחנך את ילדנו לא את בן זוגנו.